מי יבטיח את ביטחון המזון?
מי יבטיח את ביטחון המזון?
מלחמת "חרבות ברזל" הציפה שיח חדש-ישן על היעדר אסטרטגיה ארוכת טווח להבטחת בטחון המזון של מדינת ישראל, שמשמעו זמינות קבועה של מזון מזין, תוך מינימום שיבושים ברצף הייצור והאספקה. המשבר שפקד את כלל החקלאים בעקבות המלחמה, הפגיעה הישירה במפעלי מזון ובעובדיהם בצפון ובדרום, יחד עם הקושי בייצור ושינוע תחת אש, וכן הפגיעה המיידית בערוצי התובלה לישראל בים, העלו חשש מוצדק שצרכנים עלולים להיתקל במהלך ימי המלחמה במדפים
ועידת החוסן הישראלי תתקיים ב-9 באפריל. לפרטים והרשמה לחצו כאן
תעשיית המזון הישראלית הצליחה להגיב במהירות למצב החירום והתגברה על קשיים, שלעתים קרובות מדי נראים מובנים מאליהם לציבור ולמקבלי ההחלטות. כך למשל, תנובה, שכ-95% מהייצור שלה הוא מקומי ו-80% מחומרי הגלם בהם היא משתמשת מקורם בחקלאות הישראלית, השקיעה בהגברת המיגון על עובדיה כדי לייצר עבורם תחושת ביטחון אישית שתסייע להם בהמשך ייצור ואספקת מוצרים עד המכולת המרוחקת ביותר והכל תחת אש. תנובה אף תעדפה מוצרי מזון יסוד ומפוקחים על פני מוצרים אחרים תוך בניית מלאי חירום, עשתה הכל כדי שמפעלים ומרכזי הפצה באזורי הלחימה, כמו מרלו"ג נתיבות, מפעל מעדנות בגן יבנה ומפעל תנובה גליל בקרית שמונה, ימשיכו לתפקד, והקימה קרן לתמיכה ברפתות העוטף שנפגעו בלחימה בהיקף של כ-15 מיליון שקל, כדי שיוכלו לחזור לייצור רציף של חלב.
לצד ההיערכות של תעשיית המזון, יש לשבח גם את ההתגייסות של החברה האזרחית לסייע לחקלאים בכל הארץ, בעבודת כפיים בקטיף וזריעה בשדות וברכישת תוצרת מקומית, שאיפשרו להם להמשיך ולהתקיים, וסייעו במקביל לציבור לקבל תוצרת חקלאית טרייה.
אבל מדינה חפצת חיים אינה יכולה להסתמך רק על מצוינות של תעשיה או על הרצון הטוב של תושביה. אלה כמובן משמעותיים, אך לא מספקים. מדינת ישראל צריכה להבטיח שהחקלאות והתעשייה המקומית נהנים מחוסן ומיציבות שיעמדו להם ולמדינה בעת משבר או אסון.
צורך זה מתחדד בשל מצבה הייחודי של ישראל כמדינת אי שתלויה בהגעת חומרי גלם וסחורות באמצעות שרשראות אספקה בינלאומיות. רציפות זו נפגעה מהותית בשנים האחרונות בעקבות מלחמת רוסיה אוקראינה, מגיפת הקורונה ומשברי האקלים שהובילו מדינות רבות לצמצם את היקפי הייצוא שלהן לטובת בטחון המשק המקומי. תקיפות החות'ים בים האדום בחודשים האחרונים והפסקת הגעתן של חברות תעופה לישראל, המחישו עוד יותר עד כמה ערוצי הייבוא שלנו עלולים להיות פגיעים.
לכך יש להוסיף את הבעיה הגלובלית, שמעסיקה גם את ישראל עוד לפני המלחמה או מגיפת הקורונה, ואינה נגזרת רק ממצבי חירום ספונטניים, והיא כיצד ניתן להמשיך ולהאכיל את אוכלוסיית העולם הצומחת גם בעתיד, כשהמשאבים של האנושות הולכים ומתדלדלים.
גם בישראל צמחה תעשיית פודטק מפוארת, שמתמקדת בין היתר בפיתוח פתרונות שיאיצו תהליכי גידול וייצור, לטובת הפחתת השימוש שלנו במשאבי טבע, ופתרונות שיפחיתו את התלות שלנו במזון מן החי באמצעות חלבון חלופי. תנובה עצמה השקיעה מאות מיליונים בפיתוח וייצור מוצרי חלבון חלופי ובתחום הפודטק. אך כאמור, זה רק עוד רכיב ב'כיפת הברזל' של בטחון המזון, שכבת הגנה שהמדינה טרם הקימה.
על רקע ההתפתחויות הללו, בעשור האחרון ראינו מדינות רבות בעולם מגדירות אסטרטגיה ארוכת שנים לביטחון המזון ומשקיעות משאבים משמעותיים. חלק מהמהלכים כוללים עידוד גידולים וייצור מוצרים ספציפיים שתואמים את התזונה המקומית על-מנת להבטיח שתמיד יהיו במלאי; סיוע לחקלאים; בניית מחסני חירום למוצרי מזון; תמיכה בתעשיה מקומית, גיוון ערוצי הייבוא והבטחת יציבותם.
ישראל ללא ספק משתרכת מאחור, אך בחודשים האחרונים ניתן סוף סוף לראות מפנה, כך, המטה לבטחון לאומי לקח על עצמו לתכלל את הנושא, ומשרד החקלאות שמוביל את התחום הודיע לאחרונה ששמו ישתנה ל"משרד החקלאות ובטחון מזון". המשרד צפוי להניח בקרוב הצעה להחלטת ממשלה להתנעת תוכנית לאומית לביטחון המזון ל-25 השנים הבאות. זהו תהליך שחייב להיות מהיר יחסית עם הגדרת יעדים ברורה ומעבר מהיר לצעדים אופרטיביים. כי אם יש משהו שלמדנו מהמלחמה האחרונה היא שאין לנו זמן.
חיים גבריאלי הוא יו"ר קבוצת תנובה
