סיקור הפיגוע בתל אביב: גם אם ההסדרה מורכבת, אפשר לעשות זאת טוב יותר בעתיד
סיקור הפיגוע בתל אביב: גם אם ההסדרה מורכבת, אפשר לעשות זאת טוב יותר בעתיד
הסיקור התקשורתי של הפיגוע בתל אביב לא יכול לחזור על עצמו, ונדרש פתרון שיתאים לאופיו העדין של תחום ההסדרה של גופי תקשורת
הפיגוע שאירע בתל אביב בשבוע שעבר פגע בלב של כולנו.
הסיקור התקשורתי של הפיגוע, בעיקר על ידי ערוצי הטלוויזיה, היה אירוע ראשון מסוגו בישראל, בו כתבים נראו כשהם רצים יחד עם הלוחמים בשטח - חיילים ושוטרים, גלויים וסמויים, יחידות עורפיות ויחידות מיוחדות, והכול תוך כדי צילום, הקלטה ו"שיתוף" הציבור עם המידע שמתקבל אצל כוחות הביטחון בזמן אמת, במהלך ניהול האירוע.
בשבוע שחלף מאז הפיגוע, סוגיית הסיקור התקשורתי הבעייתי לא ירדה מסדר היום הציבורי: שר התקשורת, יועז הנדל, פרסם בחשבון הפייסבוק שלו פוסט ביקורת; חברי כנסת נוספים הביעו את מורת רוחם; צה"ל, שב"כ והמשטרה שלחו מכתב משותף למערכות התקשורת ובו ביקורת על האופן שבו סוקר האירוע; ערוצי הטלוויזיה הודיעו שיבצעו בדק בית; למעלה מ - 5,400 תלונות הגיעו לנציב תלונות הציבור ברשות השנייה, והנהלת הרשות השנייה פתחה בהליך בירור; כל אלה ועוד הובילו לדיון משותף ודחוף של ועדת הכלכלה והועדה לבטחון פנים, ונראה שהפרשה רחוקה מלהסתיים.
אם נניח בצד את הפן הרגשי והפגיעה הרבה שכרוכה בסיקור שכזה - פגיעה במורל הציבורי וכמובן פגיעה אפשרית בהיבטים של בטחון המדינה - מעניין לתהות גם מה הוביל לסיקור תקשורתי כזה? כיצד קרה שזו הפעם הראשונה שחזינו בתמונות וצילומים כה "מתערבים"?
ראשית, מאוד ייתכן שמדובר בתוצאה של מקומן המשמעותי של הרשתות החברתיות בחיינו בשנים האחרונות, בשני מובנים: האחד הוא מאפיין ה"כאן ועכשיו" - הרשתות החברתיות הרגילו אותנו ל"אינסטנט", החיים ב – live כפי שהם, בלי סינון או הבחנה. בנוסף, ברשתות החברתיות הכול קורה באופן מיידי – תכנים מועלים ובתוך שניות נהיים ויראליים, והתקשורת הסדורה עלולה להישאר מאחור, ולכן להיות מתומרצת לפעול באופן מהיר הרבה יותר.
שנית, ייתכן כי פיצול ערוצי הטלוויזיה גרם לתחרות כה גדולה עד שנדרש סיקור חדשותי חריג כדי למשוך צופים.
ואולי זו בכלל המלחמה באוקראינה, שמולידה בכל יום כבר במשך חודשיים סיקורים עיתונאיים מאזורי הלחימה, כאשר חלקם בהחלט קרובים מאוד ברמה הפיזית לאירועים עצמם.
תהיה הסיבה אשר תהיה, אנחנו כציבור, צריכים לעודד מניעת הישנות של סיקור תקשורתי כזה.
שתי האפשרויות המרכזיות להסדרת הנושא הן באמצעות רגולציה עצמית של גופי התקשורת, או באמצעות תיקון חקיקה.
רגולציה עצמית מאפשרת בדרך כלל יישום יעיל יותר, כיוון שהיא מנוסחת מלמטה, על ידי הגופים עצמם, שחיים את הפעילות הרלוונטית באופן יום יומי. החיסרון הוא כמובן החשש מגמישות יתר והשאלה לגבי החוזק האכיפתי ("השיניים") שיש לרגולציה מסוג זה.
האופציה הנוספת של תיקון חקיקה איננה פשוטה אף היא.
סוגיית האתיקה בשידורי טלוויזיה ורדיו מוסדרת בישראל על ידי הרשות השנייה, שהיא הגוף בעל הסמכות החוקית לקביעת הוראות בתחום זה.
הנושא הוסדר אמנם באמצעות כללים, אולם כללים אלה נחקקו בשנת 1994, ותוקנו לאחרונה בשנת 2007, לפני 15 שנה.
נראה, שכמו הוראות חוקיות רבות אחרות, גם במקרה הזה החקיקה מאחרת את הטכנולוגיה, ולכן היא לא מתאימה למצב דהיום, וודאי לא התאמה מיטבית.
ומצד שני, מאוד ייתכן שתיקון הכללים על ידי הרגולטור הרלוונטי הוא לא הפתרון העדיף כשמדובר במעשה של הטלת מעין-הגבלות על גופי תקשורת, שכן תקשורת חופשית היא אחד מאבני היסוד של מדינה דמוקרטית. רגולציה בתחום התקשורת עלולה להתפרש כצנזורה, במובן הפחות חיובי של המילה, ולפגוע במידה מסוימת בזכות הציבור לדעת.
כמו בהרבה מקרים, הפתרון נמצא ככל הנראה באמצע, בטווח שבין רגולציה עצמית לבין רגולציה כופה.
מה שבטוח הוא שהסיקור התקשורתי שאליו נחשפנו הוא לא דבר טוב לנו כחברה, כהורים, כחברים או מכרים של רבים מכוחות הביטחון. הוא יצר פאניקה וגרם לרבים לאי נוחות, כך שברור לגמרי שנדרש שינוי, ומעניין לראות איך הוא יתבטא בתוך המרחב הרגיש שבין הסדרה רגולטורית לבין חופש ביטוי וביקורתיות, תפר עדין המאפיין את תחום התקשורת במדינה דמוקרטית.
הכותבת היא עורכת דין במחלקת משפט וטכנולוגיה, העוסקת, בין היתר, בדיני הגנת הפרטיות ועיבוד מידע, תקשורת, קניין רוחני וסייבר במשרד AYR – עמר רייטר ז'אן שוכטוביץ ושות'.
