פרשנותהנשיא הרצוג מעדיף להתייעץ עם שמרנים שדוחפים לפשרה
פרשנות
הנשיא הרצוג מעדיף להתייעץ עם שמרנים שדוחפים לפשרה
את העמדה הפשרנית יותר מול ההפיכה המשטרית מייצג "צוות ידידיה" ובו משפטנים דתיים־שמרנים החרדים מהמשבר החוקתי המתקרב. בקבוצה השנייה, פורום המרצים למען הדמוקרטיה, מזהירים ממלכודת
בשיח המחאה כמו בקרב על ליבו של נשיא המדינה יצחק (בוז׳י) הרצוג ניטשת תחרות עזה – על גבולות הפשרה ועל עצם הלגיטימיות שלה. מצד אחד, לעשות הכל כדי להימנע ממשבר חוקתי שבו יפסול בג״ץ את ה"רפורמה", ומצד שני, לאו מוחלט לכל משא ומתן על ״אורכו של חבל התלייה״. השסע הזה מתנקז לתוך שתי קבוצות משפטנים שמעורבות במאמצי ההידברות שכאילו מבקשים להבעיר גחלים לוחשות במדורה גוועת.
את העמדה ה"פשרנית" מייצג "צוות ידידיה" על שם הרוח החיה בו, פרופ׳ ידידיה שטרן. נכללים בו משפטנים דתיים־שמרנים כשחר ליפשיץ, יפה זילבשץ, רז נזרי, אריאל בנדור, רון שפירא ועוד. נכללת בו גם פרופ' נטע ברק־קורן שצוטטה במאמרו של מרטין וולף, הפרשן הבכיר של ה"פייננשל טיימס". זו גם הקבוצה שמועדפת על הנשיא, בגלל שהיא הפתוחה ביותר להידברות ובגלל שהיא השותפה המלאה לחרדותיו מהמשבר החוקתי.
הקבוצה השנייה היא ״פורום המרצות והמרצים למשפטים למען הדמוקרטיה״ שכוללת את מרבית משפטני ישראל ביניהם ברק מדינה, איתי בר־סימן־טוב, אייל גרוס, מני מאוטנר, רונית לוין־שנור ועוד. אלה חושדים ש"קבוצת ידידיה" תקריב את הדמוקרטיה על חשבון הפשרה. הם חוששים שהכוונות הטובות בעצם השיח עם שועלים כשר המשפטים יריב לוין ויו"ר ועדת חוקה שמחה רוטמן תטיס אותנו היישר לגיהנום.
העקרון המנחה של "קבוצת ידידיה" הוא שאפשר לוותר לצד השני מבלי לוותר על מה שחשוב לך. למשל, בוועדה לבחירת שופטים, חשוב ללוין ורוטמן לבטל את הווטו של השופטים במינויים, לכן העבירו את סמכות הבחירה לממשלה ולקואליציה. לכן מציעים כפשרה הוספת שני חברים בוועדה וכך יושגו שני היעדים – גם יוסר הווטו של השופטים וגם יוסר כוחה הבלעדי של הממשלה־קואליציה במינוי. מצד שני, מזהירים בפורום שפשרה זו היא הליכה בעיניים פקוחות למלכודת כי הממשלה תשתלט בכל מקרה על הרוב בוועדה.
פרופ' שטרן לא מתראיין ולכן מואשם בחוסר שקיפות של מהלכיו. ניתן ללמוד את הקו שלו ממאמריו שמלמדים על כוונותיו. מאמרו האחרון ב"ידיעות אחרונות" הוכתר בכותרת "אסור שאף צד ייצא מנצח". האמנם? לשיטתו של פורום המשפטנים חייב להיות כאן רק מנצח אחד – הדמוקרטיה. ולכן, כל פשרה על הדמוקרטיה היא גרועה שאין להסכים לה.
ברמת התוכן, ההבדל בין הקבוצות אינו גדול. שתיהן מתכנסות תחת אותם הדגלים שהניף הנשיא – הקואליציה לא תמנה שופטים; עליונות חוקי היסוד רק מכוח חוק יסוד החקיקה; עצמאות בתי המשפט והיועצים המשפטיים; ליבת זכויות האדם והמיעוטים לא תוכרע בממשלה אלא במערכת המשפט.
ומשותף נוסף לשתיהן: אין טעם להידברות ולא תהיה כזו ללא הקפאת החקיקה. היו שקיוו שלאחר הקריאה הראשונה תגלה הממשלה ״נדיבות של מנצחים״, כהגדרת הרצוג, ותעצור. זה לא קרה. עבור משפטני הפורום זו הוכחה להיעדר תום הלב, עבור "קבוצת ידידיה" זו אכזבה ותסכול. אכזבה ותסכול נגזרים מציפיות. לשטרן יש, לפורום פחות.
ועכשיו להבדל הגדול, האמיתי בין שתי הקבוצות. ב"קבוצת ידידיה" חוששים מאוד מהמשבר החוקתי שצפוי. לדידם לא מדובר במלים תאורטיות. בג״ץ צפוי לפסול את התיקונים, גם אם מדובר בחוקי יסוד מכוח שתי הדוקטרינות: התיקון החוקתי הלא חוקתי והשימוש לרעה בחוק יסוד. הוא עדיין לא עשה זאת, אבל בהחלט הכריז על כוחו לעשות זאת ועל המצב שיצדיק את הפעלת נשק יום הדין הזה: פגיעה אנושה בדמוקרטיה ובעקרונות מגילת העצמאות.
ומה תעשה הממשלה במקרה כזה? משפטני ״קבוצת ידידיה״ חרדים מהאפשרות הזו ומבקשים למנוע אותה כמעט בכל מחיר. משפטני הפורום מודאגים פחות. ד״ר רונית לוין־שנור, מרצה בכירה למשפטים מאוניברסיטת רייכמן, מסרה בשם הפורום: ״פשרה גרועה היא גרועה נקודה. אין לאף אחד סמכות להתפשר על עקרונות היסוד של הדמוקרטיה. הקווים האדומים שאנו מחויבים להם הם הקווים האדומים של הדמוקרטיה. אם הקואליציה אינה רוצה להיקלע למשבר חוקתי – שלא תתיימר לחוקק חוקים שאינם מקיימים את עקרונות הדמוקרטיה הישראלית ואת משטרה החוקתי״. במלים אחרות, מי שצריכה להיות מודאגת מהמשבר החוקתי זו הממשלה.
המחלוקת הזו אינה רק נחלתם של המשפטנים. רטוריקת ההידברות נתפסת כמוסיפה נקודות בדעת הקהל. ולכן נתניהו ולוין משמיעים אותה שוב ושוב, אבל בעוד שהקול הוא קולו המנחם של יעקב, הידיים הם ידי עשיו שממשיכות להדהיר את ההפיכה קדימה ובכל הכוח.
נדמה שההתנהלות הזו מרפה את ידיו ואת רצונו הטוב של נשיא המדינה. הנשיא, כמו שטרן, משלם את מס השפתיים הנחוץ להידברות המוצעת כאשר עמדות המוצא של הצדדים היא דיקטטורה מול דמוקרטיה. כל צד יציע נוסחה שתחזק את חלקו במשוואה החדשה שתיווצר. הנה, רוטמן הסכים להתפשר – להוריד את הרוב הנחוץ בעליון לפסילת חוק מ־15 ל־12. וזו רמאות העז. הכוונה מלכתחילה של לוין היתה 12. רוטמן הכניס את העז – הדרישה ל־15 – ועכשיו הוא מוציא אותה כדי להפגין רצון טוב.
הבעיה היא שעל שאלות המפתח ממש אין הסכמה. כי שאלת המפתח, לפני שפורטים אותה לנוסחאות וסעיפים, היא עצמאות המשפט והרשות השופטת. ואת העצמאות הזו נשבעים רוטמן ולוין לחסל כי לשיטתם בית המשפט גנב מהעם את הריבונות, המשילות ורצון הרוב. המלחמה היא על כל הקופה.
