דעהבמקום למנוע את תאונות העבודה, המדינה מתמרצת אותן
דעה
במקום למנוע את תאונות העבודה, המדינה מתמרצת אותן
בעוד שיעור ההרוגים מתאונות בענף הבנייה בישראל כפול מהשיעור הממוצע במדינות האיחוד האירופי, המדינה פועלת בחסכנות בכל הנוגע להקצאת תקציבים במנגנונים שיצמצמו תאונות אלו
מדינת ישראל סובלת ממגפת תאונות עבודה. בכל אחת מהשנים האחרונות נהרגו כ-70 עובדים בתאונות עבודה, ונפצעו כ-50 אלף (לא כולל נפגעים בתאונות דרכים בדרך לעבודה וממנה). שיעור ההרוגים בתאונות בענף הבנייה, הענף המדמם ביותר בישראל, עולה על 10 הרוגים לכל 100 אלף עובדים בענף, כפול מהשיעור הממוצע במדינות האיחוד האירופי.
אף על פי כן, המדינה קופצת ידה בהקצאת תקציבים במנגנונים אשר יצמצמו את תאונות העבודה. כך למשל, מספר מפקחי הבטיחות התעסוקתית עומד כיום על 80 – כחמישית מהמספר הנדרש על פי הסטנדרטים המקובלים במדינות ה-OECD – ומספר רב של תקנים אינם מאוישים, על פי הנטען בשל תנאי שכר ירודים.
בעקבות הביקורת הציבורית בנושא, קיבלה הממשלה ב-2018 החלטה בדבר "יצירת מנגנון שיוביל להפנמת עלויות של פגיעות בעבודה על ידי המעסיקים". על פי ההחלטה, שעוגנה בהוראת שעה בחוק הביטוח הלאומי שתוקפה עד סוף 2023, המעסיקים חויבו בתשלום נוסף לביטוח הלאומי, ששיעורו אמור היה להיקבע על פי רמת הסיכון להתרחשותה של תאונת עבודה, בהתחשב באופי העיסוק וכן ברקורד הבטיחותי של המעסיק.
ספק אם היה מדובר ביזמה ראויה מלכתחילה. בענפים תעסוקתיים המועדים לתאונות, כמו ענף הבניין, רוב העובדים מועסק על ידי קבלני משנה, כך שהמעסיק (שמשלם את דמי הביטוח הלאומי) אינו בהכרח זה שיש לו את השליטה המרכזית בבטיחות העובדים. כמו כן, התשלום הדיפרנציאלי עשוי לתמרץ דווקא הסתרה ותת-דיווח על תאונות עבודה, ובכך להחריף בעיה קיימת. כך או כך, הוראה זו לא יושמה, למעט גביית תשלום אחיד מכלל המעסיקים בשיעור 0.1% משכר עובדיהם.
משנמצא כי ערוץ מניעה זה של גבייה דיפרנציאלית של דמי ביטוח אינו ישים, ניתן היה לצפות כי המדינה תחפש חלופות למניעה ולהרתעה, כגון קביעת תקן למספר הולם של מפקחי בטיחות ואיושם של תקנים אלה; הרחבת האחריות לבטיחות באתרי בנייה לחברות יזמיות; קביעת חובה למתן הכשרות בטיחות לעובדים, בפרט בענף הבניין; החמרת הסנקציות על חברות קבלניות רשלניות מצד רשם הקבלנים במשרד השיכון, לרבות אי-העלאת סיווג רישיונן ואף שלילתו במקרים חמורים; הגברת האכיפה הפלילית של המשטרה והפרקליטות בעקבות תאונות עבודה קשות; הטלת אחריות על רשויות מקומיות לסייע בבקרה על בטיחותם של אתרי בנייה; ועוד.
במקום זאת, בחר משרד האוצר לעגן בהצעת תקציב המדינה ל-2024-2023 תיקון של קבע לחוק הביטוח הלאומי, אשר יקבע תוספת תשלום גורפת וקבועה לכלל המעסיקים, שתעלה בהדרגה במהלך העשור הקרוב, מסך 0.1% לסך 0.2% משכר העובדים. בדברי ההסבר להצעה זו כבר לא נטען שמטרת התיקון היא צמצום תאונות העבודה, אלא מימון עלותן ההולכת וגדלה של הגמלאות לנפגעים בהן – פרי כישלונה של המדינה למנוע את התאונות. זאת, בעוד שמשרד העבודה והמוסד לביטוח לאומי טוענים בפרסומים שונים שמספר התאונות נמצא בירידה.
אמנם, בהצעת התקציב מוצע גם להקים צוות לבחינת סוגיות שונות בנושא צמצום תאונות עבודה ובנושא גמלת נפגעי תאונות עבודה, שיגיש את המלצותיו בתוך שנה. ברם, מאופן ניסוח ההחלטה, כמו גם מהעובדה שבראש הצוות תעמוד מנכ"לית הביטוח הלאומי, מתגנב ללב החשש שגובה הגימלאות ואופני מימונן הוא הנושא המרכזי שיעמוד על סדר יומו של צוות זה.
אין כל הצדקה לעיגון מנגנון קבע של גבייה גדלה והולכת עשור קדימה. יתרה מכך, קיים חשש של ממש שמנגנון זה יגרום לתמריץ שלילי מצד רשויות המדינה לטפל בבעיית התאונות עצמן. אם כוונתה של המדינה לפעול לצמצום התאונות, עליה להאריך את הוראת השעה הקיימת לכל היותר עד לסוף 2024, מועד התקציב הנוכחי. בפרק זמן זה, עליה לפעול באמצעות רשויותיה השונות, כמו גם לאור המלצות הצוות הבין-משרדי שיוקם, לצמצום תאונות העבודה, ובתום תקופה זו לבחון מחדש את הצעדים הנחוצים בהתאם למצב העדכני. יתר על כן, מצופה שהמדינה תקצה מתקציבה למימון המנגנונים להבטחת בטיחות העובדים.
משרד העבודה התגאה השבוע שלתקציבו נוספו בתקציב הדו-שנתי המוצע מיליארד שקלים. האם במסגרת זאת נוסף תקציב משמעותי למנהל הבטיחות התעסוקתית? נתונים אלה אינם ידועים בשלב זה. יש לקוות שזה אכן המצב.
ד"ר יובל לבנת הוא מנכ"ל מרכז אדוה. ד"ר הדס תגרי היא מנכ"לית הקבוצה למאבק בתאונות בניין ותעשייה
