פרשנותמתייצבים בקלפי, לא בתל השומר: שש הערות על משבר גיוס החרדים והבחירות לרשויות
פרשנות
מתייצבים בקלפי, לא בתל השומר: שש הערות על משבר גיוס החרדים והבחירות לרשויות
המפלגות החרדיות בזות לערכים דמוקרטיים - אבל יודעות היטב כיצד לשחק במגרש הדמוקרטי ולרשום הישגים החשובים להן; בינתיים, תוצאות הבחירות המקומיות קיבעו עוד יותר את ההבדל בין תל אביב לירושלים, בין ישראל ליהודה
1. בין גלנט לנתניהו. הכלל של ניגוד עניינים לא חל על חברי הכנסת כאשר הם מחוקקים. לכן, חוק השתמטות יכול לעבור בתמיכת החרדים שהם בעלי העניין בסיפור הזה. כלומר, אם קואליציית ה-64 הנוכחית תעביר חוק כזה - זה לא יהיה בתמיכת רוב ענייני שטובת המדינה נמצאת בראש מעייניו.
וזו הסיבה לעימות שפרץ בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לשר הביטחון שלו יואב גלנט. גלנט מבקש להתנות את החוק בתמיכת גנץ ואייזנקוט - תמיכה שתרחיב את יריעת ההסכמה הלאומית אל מעבר לקואליציית הביביסטים-כהניסטים-חרדים. לעומתו, נתניהו מסתפק ברוב של 64. הסכמה רחבה זה "צפון קוריאה", כינה את דרישת גלנט לרוב גדול מזה שנסמך על החרדים.
גלנט מבקש לסנדל פעמיים את הקואליציה: גם באמצעות התנאי שגנץ ואיזנקוט יהיו חלק מההסכמה, וגם בהודעתו ש"משרד הביטחון בראשותי" לא יעביר את חוקי הגברת הנטל על המשרתים, סדיר ומילואים, בלי פריצת דרך אמיתית בחזית החרדית.
מסיבת העיתונאים שלו זרעה תבהלה בסביבת נתניהו ותעיד על כך ההתגייסות המיידית של ערוץ 14 שמיהר לגייס את הטיעון הכפול: ראשית, הכל פוליטיקה. שנית, מה עם הערבים? למה אתם נטפלים לחרדים, מה עם גיוס הערבים?
2. בין חרדים לערבים. הנה כמה תשובות לשאלת הערבים. נתחיל בכך שחוק אמור להיות כללי ולא להטיל חובות על בסיס מגזרי, מגדרי או שיוך אחר כלשהו. לכן, חוק שאמור להכניס מתחת לאלונקה ציבורים נוספים יסלול אפיקי שירות אזרחי ולאומי שיחייבו גם ערבים. ואולם יש כמה הבדלים בין חרדים לערבים.
ראשית, ערבים "משתמטים" אינם ממומנים בידי קופת המדינה כמו תלמידי הישיבות. שנית, החרדים הם חלק מהקואליציה ששולחת את בנינו להילחם, לכן יש היגיון לדרוש מהשולחים שישלחו גם את בניהם. שלישית, שירות צבאי של ערבים יכול להיות בעייתי כי מסלולים מסויימים כמו קורס טיס או 8200 ייסגרו בפניהם. ולכן חובת הגיוס של ערבים תצטמצם ממילא לשירות אזרחי, כי הצבא לא ממש פתוח בפניהם בדרך שהוא פתוח בפני יהודים.
3. בין חרדים לליברלים. אם יש חובה אזרחית שהחרדים מקפידים למלא באדיקות יתרה זו חובת ההתייצבות בקלפי. לא בלשכת הגיוס, בקלפי. וזו הסיבה לכוחם הפוליטי של החרדים – הדמוגרפיה פלוס המשמעת. הבחירות לרשויות המקומיות הוכיחו שמשמעת ומחויבות יכולות להשתלם גם בצד הליברלי, במיוחד ברשויות שבהן חוזה חדש ויש עתיד נתנו עבודה. המחנה הממלכתי פחות. גנץ טועה כשהוא מתבשם מהסקרים הארציים ומזניח את הזירה המוניציפלית. ש"ס, שנותנת עבודה בזירות המקומיות, משלימה את הסינרגיה ההדדית האולטימטיבית שיצרה – שליטה במשרד הפנים ובכמה שיותר רשויות.
את שיעור ההצבעה הנמוך יחסית של החילונים אפשר להבין בייאוש הכללי, ואולי במחויבות שנוצרה למחאות הגדולות, אבל לא למשימות הדמוקרטיות האפורות יותר. לחידלון הזה יהיו מחירים בהדתת המרחב הציבורי. החרדים בזים לדמוקרטיה ומצייתים להיררכיה רבנית פנימית, אבל יודעים לשחק לטובתם הכי טוב את המשחק הדמוקרטי – בבחירות כלליות ומקומיות, בחקיקה, בתקציבים, בזיהוי מוקדי כוח אמיתיים והשתלטות עליהם כמו משרד הפנים, ועדת הכספים ומועצות של רשויות מקומיות.
4. בין שתי ערים. תוצאות הבחירות קיבעו עוד יותר את ההבדל בין תל אביב וירושלים. בשתי הערים המרכזיות של ישראל התחדדו המגמות שמגדירות אותן: המרכז הליברלי לעומת המרכז החרדי-חרד"לי. לא בדיוק ימין מול שמאל, אלא יותר יהודי מול דמוקרטי, אם חוזרים לרגע לרכיבי זהותה החוקתית של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
תל אביב מול ירושלים. ישראל מול יהודה. המרכז החופשי, הפלורליסטי, האוניברסלי, הלהט"בי אל מול מרכז הקנאות וההיבדלות, העיר שלוטשת עיניה להר הבית, להבעיר סביבו את האזור כולו. משה ליאון, שנבחר לראשות העיר, הוא הסמן ה"שמאלי" שאמור לאזן את האירוע, אבל התחזקות הימין הקיצוני במועצה תקשה עליו את המלאכה. חולדאי, לעומת זאת, יכול להיחשב כסמן ה"ימני" אל מול מועצה שהתחזקו בה הכוחות הליברליים.
אבל היחס בין תל אביב לירושלים לא מגדיר רק אבחנות מוניציפליות, אלא, ובעיקר, את ההבדל בין שתי המדינות שהולכות ונוצרות כאן. סיפור החלוקה לשתי מדינות כבר לא שייך בלעדית רק להקמת שתי מדינות - ישראל ופלסטין - בין הים לנהר. הוא הולך והופך רלוונטי לפיצול בין שתי מדינות בתוך ישראל - מדינת תל אביב ומדינת ירושלים.
5. בין החוקתי למנהלי. הדיון בבג"ץ בעתירות לגיוס חרדים ולגדיעת התקציבים לדחויי שירות עורר בהלה אמיתית בקואליציה. בעיקר בגלל הערות השופטים שמיסגרו והבהירו היטב את הזירה הדיונית – לא המשפט החוקתי אלא המשפט המנהלי. וההבדל הוא חשוב. השאלה, חזרו והבהירו השופטים פוגלמן, עמית וסולברג, אינה השוויון בין דם לדם, אלא שאלה פשוטה בהרבה – האם יש לממשלה סמכות להנחות את הצבא לפעול בניגוד לחוק.
כאשר זו השאלה קשה יותר לתקוף את השופטים על יומרתם להנחיל ערכים, לקבוע נורמות, לנהל את המדינה. הדיון הזה מתעורר בעתירות חוקתיות כאשר בג"ץ נדרש לכייל את הדמוקרטיה הישראלית וסופג מהשמרנים – מתוכו ומבחוץ – את הביקורת שזה לא תפקידו. לעומת זאת, בעתירות שנידונו בשבוע שעבר, כל שמבקשים השופטים זה לברר האם יש לממשלה סמכות להורות על פעולה מחוץ לחוק שאותו הכנסת חוקקה. בהחלט קיים החשש שגם מיסגור כזה של הדיון יפעיל את מכונות הרעל נגד השופטים, אבל זה כבר לא בשליטתם. הם עשו ככל יכולתם להבהיר שהם דנים כאן בשלטון החוק והמחוקקים, בשלטון המשפט ולא בשלטון השופטים.
6. בין המצוי לרצוי. מ"מ נשיא בית המשפט העליון עוזי פוגלמן נשא בסוף השבוע שעבר את נאומו הפומבי הראשון בכנס העמותה למשפט ציבורי. פוגלמן קרא לכיבוד ולכבוד הדדי בין הרשויות - "לא חומות בין הרשויות, אלא גשרים מאזנים ומפקחים", ציטטו מדברי הנשיא בדימוס אהרן ברק.
השופט פוגלמן התייחס לפסק הדין הדרמטי שהכריז על סמכות בית המשפט לפסול חוק יסוד ופסל בהזדמנות זו את החוק שסילק את ביקורת הסבירות מעבודת הממשלה. חלק מהשופטים, אמר מ"מ נשיא בית המשפט העליון, "הזכירו בנימוקיהם את החשיבות שבשמירה על שירות ציבורי מקצועי ומסור; חסימת הביקורת השיפוטית על מינויים בשירות הציבורי משמעה פתיחת פתח רחב לפוליטיזציה ולפגיעה באופיו המקצועי של השירות הציבורי בישראל". כדוגמה לחשיבות האיכות הזו, ציין השופט פוגלמן את הצוות שייצג את ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג.
ברבע משפט הזכיר מ"מ הנשיא את המאבק סביב הרכב הוועדה לבחירת השופטים, את העובדה שהוועדה לא התכנסה במשך שנתיים ואת העובדה ש"בפעם הראשונה ב-75 שנות קיומה של מדינת ישראל, לא ממונה נשיא קבוע לבית המשפט העליון". ניכר היה בדבריו שאין בכוונתו להבעיר חזיתות מול שר המשפטים והממשלה. להתרכז במצוי, מינוי השופטים לשלום ולמחוזי, ולהניח לרצוי, מינוי שופטים לעליון ומינוי נשיא קבוע.
