פרשנותהיום שאחרי המלחמה מתקרב, והצורך בהרחבת הגזירות הכלכליות רק מתגבר
פרשנות
היום שאחרי המלחמה מתקרב, והצורך בהרחבת הגזירות הכלכליות רק מתגבר
בצל הנגיסה האיטית שתקציב 2025 עובר בדיונים בכנסת, נגיד בנק ישראל הזהיר היום בוועדת הכספים שהעלאת המסים לא מספקת לטווח הארוך. אם יתקבלו המלצות ועדת נגל לתקציב הביטחון - יידרשו עוד גזירות ב־2026, גדולות יותר וקבועות
הפסקות האש הזמניות בעזה ובלבנון מאפשרות להתחיל להסתכל על המציאות הכלכלית של "היום שאחרי" המלחמה. כבר ברור ש־2025 היא שנה שבה נשלם מחירים כלכליים כבדים, רואים זאת דרך התקציב, שכולל מסים וקיצוצים בהיקף של כ־35 מיליארד (אם כוללים את המע"מ שהוחלט על העלאתו ב־2024).
מתוך החבילה הזו, מדברים על כ־30 מיליארד שקל של קיצוצים ומסים שאמורים להישאר באופן קבוע, כדי להבטיח שהחוב הלאומי קטן ביחס לתוצר. הפגיעה באיכות חיינו לא מסתכמת רק בסכומים הללו, אלא גם בכך שכסף רב בתוך התקציב מופנה מהוצאות אזרחיות להוצאות של ריבית וביטחון שלא משפרות את איכות החיים שלנו. וכאילו בכדי להעמיק את הפגיעה, הממשלה הנוכחית לא ניצלה את המשבר בכדי לנטוע מנועי צמיחה חדשים ומתחדשים שיקלו עלינו להתמודד עם שינוי התמונה התקציבית.
היום, בדיון בוועדת הכספים, תרם נגיד בנק ישראל הפרופ' אמיר ירון שתי הנחתות נוספות שאמורות לקרב אותנו לקרקע המציאות הכלכלית. הראשונה היתה ההבהרה שאם הממשלה תפעל כפי התרחיש הצפוי ותאמץ את המלצות ועדת נגל לתקציב הביטחון - שמשמעותן הגדלה של תקציב הביטחון ב־2026 ב־15 מיליארד שקל, ובסך הכל בכ־130 מיליארד שקל בעשור הקרוב – הרי שיהיה צורך בצעדי התאמה נוספים בשביל לעמוד ביעד הנכסף של חזרה לתוואי יחס חוב-תוצר יורד.
כלומר, בשביל לממן את צרכי הביטחון החדשים מבלי לפגוע דרמטית באיכות החיים בטווח הארוך (הגדלת החוב והגירעון), נצטרך לפגוע באיכות החיים בטווח הקצר. המסר של הנגיד איננו טריוויאלי, מי שיסתכל על המספרים יראה שב־2026 יחס החוב-תוצר יירד לעומת סוף 2025, בגלל שהשנה עוד עמוסה בהוצאות מלחמה, אבל הנגיד – כמו המשקיעים והכלכלנים – מסתכל על הטווח הארוך, ואם ועדת נגל מאושרת, אז ב־2027 החוב הלאומי עובר לתוואי עולה.
הממשלה לא תעביר תקציב 2026 מלא גזירות
אין להלין על כך שהנגיד מזהיר כבר עכשיו שתקציב 2026 "צריך להיות" תקציב של גזירות, אם לא תחול הפתעה לטובה בצמיחה של הכלכלה הישראלית. עם זאת, ניתן להעריך שבפועל יהיה קשה מאוד לראות את התקציב הזה יוצא לפועל כתקציב אחראי. ראשית, כל ממשלה תסרב לקבל את גזר הדין של העלאת עוד מסים ועוד קיצוצים כשבפועל בשנת התקציב הרלבנטית, 2026, יחס החוב-תוצר יורד ולא עולה, התוואי ארוך הטווח יעניין אותם פחות.
שנית, צריך לזכור שנכון לעכשיו מי שאמור לקדם את תקציב 2026 זו הממשלה הנוכחית, שכהונתה מסתיימת בשלהי אוקטובר 2026. הממשלה תעדיף לפזר את הכנסת מאשר להעביר תקציב מלא בגזירות - נזכיר, אם לא יהיה תקציב עד סוף מרץ 2026, הכנסת תתפזר, הבחירות יתקיימו בפועל ביולי, רק ארבעה חודשים לפני מועד הבחירות הקבוע בחוק. קשה לראות את הממשלה הנוכחית מעבירה תקציב של גזירות בשביל להרוויח ארבעה חודשים בשלטון. האפשרויות הסבירות יותר הן תקציב שמתעלם מהצרכים הכלכליים או פשוט לא להעביר תקציב עד להתפזרות הכנסת.
בחזרה ל־2025, אליה נוגעת ההנחתה הנוספת של הנגיד. הוא חזר שוב על הערכתו את תקציב המדינה ל־2025, הערכה דומה למדי לזו שהוא נתן לתקציב המלחמה של 2024, שניתן לכנות "המסגרת נהדרת, והתמונה מכוערת".
כלומר, הממשלה הביאה תקציב שמבחינת הגירעון שלו הוא בסדר, הממשלה הראתה נכונות לשדר לשווקים בעולם שהיא מבינה שיש צורך בקיצוצים ובמסים, ושהיא שואפת לחזור מהר לשלב שבו החוב שלה נשחק ביחס לתוצר. אבל התמונה עצמה, שורות התקציב עצמן והרפורמות שמלוות אותו אינן מספקות. החל בהיעדר של מנועי צמיחה וכלה באי־קיצוץ של כספים קואליציוניים שאולי מעכבים צמיחה.
הנגיד רמז שלמעשה גם שהמסגרת עוברת ניקוב איטי בכנסת ואמר שצעדי ההתאמה הם "קצת פחות מ־30 מיליארד". נגיד את האמת: לא מדובר בסוד. מי שעוקב אחרי תקציב 2025 בכנסת, מגלה שהוא רחוק מלעבור בלי ויכוחים. האוצר אומנם סיפר סיפור יפה על הצורך להעלות מסים, אבל הוא הגיע לכנסת רזה מדי עם צעדי מיסוי שהוא זקוק לכולם בכדי שיחס החוב-תוצר יירד (וזה עוד לפני ועדת נגל). חברי הכנסת לא עושים את החיים קלים, הם מצמצמים את צעדי המיסוי והופכים צעדים אחרים לחד־פעמיים.
כשהממשלה מסרבת לקצץ, כל ח"כ מרגיש כמו מלך
נציין מספר דוגמאות סמליות. החוק למיסוי רווחים כלואים הוערך בהתחלה ב־10 מיליארד שקל מדי שנה, כעת הוא מוערך בקצת יותר מ־9 מיליארד שקל והמגזר העסקי מתעקש שבפועל המס יביא עוד הרבה פחות.
המהלך של האוצר שנועד למסות במס יסף אנשים שמוכרים דירות שחייבות במס שבח גם תקוע, והוא מוערך בכ־400 מיליון שקל.
חקיקת הדלקנים ודיווח על שכר דירה כנראה גם לא יאושרו בוועדת הכספים וזה הפסד של עוד מאות מיליוני שקלים. וכמובן, הבחירה של יו"ר ועדת הרווחה ישראל אייכלר להפוך את העלאת מס ביטוח לאומי לזמנית, לשנתיים, יוצרת חור תקציבי של כ־5 מיליארד שקל מ־2027.
קל להאשים את חברי הכנסת, אבל את האחריות יש להטיל על הממשלה ועל שר האוצר. הם שידרו שלמרות שיש צורך בהתכנסות תקציבית, הם לא מסוגלים לסגור משרדים, לקצץ כספים נוגדי צמיחה, לבטל הטבות מס סקטוריאליות ולתקן עיוותי מס. למה שחברי הכנסת ינהגו אחרת? כששר האוצר בצלאל סמוטריץ' עצמו מוותר על הכנסות של יותר ממיליארד שקל במיסוי משקאות ממותקים וכלים חד־פעמיים, אז כל חבר כנסת הוא מלך ומרגיש בצדק שגם הוא יכול לצמצם את הגזירות.
אם שר האוצר היה רוצה שיעברו 35 מיליארד שקל של גזירות, הוא היה צריך להגיע עם תפריט רחב יותר לכנסת, ולאפשר לחברי הכנסת לבחור בין האפשרויות השונות.
מכל מקום, המשמעות של העובדה שתקציב 2025 מתכרסם, והצעדים הפיסקאליים עוברים באופן חלקי ולא מלא, עלולה להיות כואבת למדי בעתיד. אי אפשר לטעון שכל שורה תקציבית היא קריטית לכלכלת ישראל, אבל יש חשיבות רבה לכך שהתמונה הגדולה תישמר, שהמסגרת של תוואי יורד של יחס חוב-תוצר לא תיפגע, כי כמו שאמר הנגיד: "אני מדבר כל היום עם משקיעים, וזה מה שהם רוצים לשמוע".