טור אישיואז החוקר שאל אותי: "מאיזו עדה אתה?"
טור אישי
ואז החוקר שאל אותי: "מאיזו עדה אתה?"
אתמול בערב נכנסתי לסטטיסטיקה של עצורי ההפגנות. לא חסמתי כביש, לא עשיתי שום דבר חריג - רק עמדתי וצעקתי. אך שוטר אחד כבר קיבל את ההחלטה לעצור אותי - ומה שקרה אחר כך לא היה סביר בשום צורה. עיתונאי כלכליסט, דותן לוי, משתף מתחושותיו לאחר שנעצר
אתמול בערב נכנסתי לסטטיסטיקה של עצורי ההפגנות. אני, דותן, בן 49 (עוד מעט), עיתונאי, מתנדב למילואים ביחידה קרבית, נשוי עם שתי בנות מקסימות, אדם נורמטיבי כמו שנוהגים לומר.
אני לא איש של מחאות, עד היום הן לא בערו בי מספיק בכדי לנקוט בפעולה אקטיבית. למעשה, זו המחאה המשמעותיות הראשונה בחיי, וגם אליה הצטרפתי מעט באיחור לפני כחמישה חודשים. הסיבה הרשמית שבגינה יצאתי אל הרחוב היא שמירה על הדמוקרטיה, והחשש מהעתיד, ולאו דווקא בשנה הקרובה, אלא גם, ואפילו בעיקר, בטווח הארוך יותר. המחשבה על איזה עתיד יישאר כאן לבנותיי, באיזה מדינה הן יחיו? המחשבה שעתידן יהיה רעוע ובלתי יציב, שמישהו ירצה להרע להן ואני לא אוכל להיות לצדן ולהגן עליהן, לא הרפתה ממני.
היציאה אל הרחוב גם עזרה לי לשחרר חלק מהמועקה שיושבת לי על הלב כבר כמה חודשים ומקשה על התפקוד היומיומי. אבל היה עוד משהו שהצליח להוציא אותי אל הרחוב דווקא הפעם - משהו בדרך שבה הדברים מתנהלים הדליקה אצלי את כל נורות האזהרה שבעבר נמנמו להן על מצב כבוי. הזלזול, היריקה בפנים של מי שמשרת ותורם, השמחה לאיד של קומץ קיצוניים פירומנים נגד מי שנתן את דמו למדינה הזו, משל הייתה זו מדינה שלנו בלבד וככל שתקרוס יותר לתוך עצמה כך הם פורחים יותר ונהנים. המחיקה במחי יד של כל מה שהיה כאן קדוש עד לאחרונה זעזעה אותי. משפחות שכולות, טייסים, שופטים, לוחמי יום כיפור, חלוצים שבנו את המדינה ואנשים שסיכנו את חייהם עבורה זכו ליחס של בוז וזלזול, והיו כל כך הרבה התבטאויות ואירועים מעוותים שאיש לא דמיין עד לאחרונה שהם בכלל אפשריים.
אז התחלתי להגיע אל צומת כרכור, "מעוז הדמוקרטיה" אנחנו קוראים לה, וזה באמת הרגיש ככה - "בילוי" של כמה שעות שעוטף אותך באנשים טובים, חלקם שכנים ומכרים, ואחרים שהכרת הרגע בצומת אבל נתנו לך תחושה שהכל יהיה בסדר. הביקורים בצומת החלו בתחילה בכל סוף שבוע, אבל כשהעניינים העלו הילוך התחלתי להגיע יותר. לעמוד עם דגל קצת שעמם אותי והרגשתי שצריך לעשות עוד משהו, ומאז אני עם הדרבוקה, מצטרף למעגל המתופפים והשרים ובאופן אבסורדי מרשה לעצמי לשכוח לכמה שעות מכל מה שמתרחש כאן.
אתמול בערב האווירה הייתה שונה. משהו בעיני המפגינים אחרי החקיקה הנוראית היה קצת כבוי, והמשטרה מנגד הגיעה באנרגיות אחרות, נחושה יותר, אולי ערוכה יותר לתרחישים קיצוניים שעשויים לקרות, ואולי היו אלה סתם שוטרים עייפים אחרי שבעה חודשים של הפגנות. אלא שבשטח לא קרה שום דבר חריג. כרגיל עמדנו וצעקנו, הנפנו דגלים ושרנו. הכביש לא באמת נחסם, אף אחד לא באמת התעמת עם השוטרים ובסך הכל היה די רגוע.
בשלב מסוים התחלנו לנוע בשולי הכביש מערבה. הלכנו על השוליים ולא על הכביש, ובוודאי שלא חסמנו אותו. שוטר אחד שפחות התחבר להליכה בשוליים דרש שאחצה את הגדר. בשבריר של שנייה שבה הסברתי לו שאני בסך הכל רוצה לחבור אל חבריי על השוליים, מרחק של כעשרים מטר משם, הוא כנראה כבר קיבל את ההחלטה לעצור אותי - ומשם הדרך להתנפלות של כמה שוטרים הייתה קצרה.
טעויות בשיקול הדעת קורות, אבל מה שקרה שם אחר כך לא היה סביר בשום צורה: הפעלת לחץ והכאבה בכוונה, אין דרך אחרת לומר זאת, על אף שחזרתי והבהרתי בכל הטירוף שהתרחש מסביב שאני לא מתנגד ומגיע איתם לניידת מרצוני. בניידת נאזקתי בידיים כאחרון העבריינים, ויאללה לתחנה. האישומים: הפרעה לסדר הציבורי, התנגדות למעצר ותקיפת שוטר. במציאות אף אחד מהאישומים הללו לא התרחש.
היחס בתחנה היה סביר, והחוקר שתשאל אותי היה נחמד, וכך הוא החל לשאול אותי: למה התנגדת? מדוע סירבת? דבר מכל מה שניסה לייחס לי לא היה נכון והסברתי לו את זה. ואז הגיעה שאלה נוספת שתפסה אותי לא מוכן: "מאיזו עדה אתה?". לתומי חשבתי שהשוטר מתעניין בי אישית והשבתי לו בקול רפה "אני חצי אשכנזי וחצי ספרדי", ואז השבתי אני בשאלה: "למה אתה שואל את זה?". "זה רשום לי במחשב, אני לא ממציא שאלות", הוא השיב. "זו שאלה גזענית, וקשה לי להאמין שבמדינת ישראל עדיין מישהו העלה על דעתו לשאול את זה" עניתי.
איני יודע האם נוהל העדתיות הוא חדש או ישן, האם נועד לספק רק צרכים סטטיסטיים של אפליה, אבל באותו הרגע, וכשזה מגיע מאדם במדים, אחרי כל אירועי אותו הערב, זה הכה בי ובעיקר ציער אותי.
בזכות התגייסות של אנשים טובים מקרב המפגינים שהמתינו עם אשתי עד לשחרורי, הסרטונים שתיעדו את רגעי האירוע וסייעו להוכיח שההאשמות נגדי מופרכות, ובזכות עו"ד נריה שעזב את משפחתו באמצע הלילה כדי לעזור לי, השתחררתי. עכשיו אני בעיקר מבולבל, ולא בגלל המקרה הפרטי שלי - בעזרת יכולות הדחקה טובות כבר התקדמתי הלאה. אני לא כועס על השוטרים, לא שונא - בעיקר מבקש, ואם צריך גם מתחנן - שמישהו כבר יפסיק את הטירוף הזה.
