מחדל החינוך המיוחד: בעיה אסטרטגית שאיננה מטופלת
מחדל החינוך המיוחד: בעיה אסטרטגית שאיננה מטופלת
בישראל אין למעשה דיון ציבורי על העלייה המהירה במספר התלמידים בחינוך המיוחד. אין מסמכים שמתריעים, אין דו"חות שמסבירים, מחשבים את הנזקים ונותנים המלצות – וזו רשלנות קשה. עם זאת, צריך להיות ברור: ילדי החינוך המיוחד אינם הבעיה. הבעיה היא התהליכים שיוצרים את המוגבלויות שלהם
למרות העלייה המהירה כל כך במספר התלמידים בחינוך המיוחד ובתקציב שלו, שתי שאלות בעלות חשיבות מכרעת לא נשאלות כמעט. האחת היא מה עושים כדי שפחות ילדים יזדקקו לחינוך המיוחד. השנייה היא מה עושים כדי שמי שנמצאים במערכת החינוך המיוחד ייצאו ממנה כשהם בעלי יכולת התפקוד הטובה ביותר בחברה.
מהנתונים שמתפרסמים בכתבה זו ברור לגמרי שמדובר בבעיה אסטרטגית. הדרך לטיפול בה היא קודם כל להכיר בה ובחשיבותה ואז להפסיק להתייחס אליה כאל גזירת גורל, ולהתחיל לדון בדרכים לצמצם אותה ולהיאבק בה.
בישראל אין למעשה דיון ציבורי על העלייה המהירה במספר התלמידים בחינוך המיוחד. אין מסמכים שמתריעים, אין דו"חות שמסבירים, מחשבים את הנזקים ונותנים המלצות – וזו רשלנות קשה. עם זאת, צריך להיות ברור: ילדי החינוך המיוחד אינם הבעיה. הבעיה היא התהליכים שיוצרים את המוגבלויות שלהם.
חשוב לא פחות: המומחים לא יודעים להסביר מהן הסיבות לעלייה בכמות האוטיזם או הבעיות הנפשיות של ילדים ונוער ואיך להיאבק בהן. יש רק השערות ומעט מחקרים מחו"ל. לדברי מנהל המרכז הלאומי לחקר האוטיזם באוניברסיטת בן גוריון, פרופ' אילן דינשטיין, אחד הדברים שמקשים הוא ש"יש כנראה הרבה מאוד דרכים להיות אוטיסט".
אבל הוא גם מאשים ש"בארץ משקיעים בזה מעט כספים ובעולם קצת יותר. אין שום ניסיון להבין מה יביא לשיפור או לשינוי מגמה".
דינשטיין מצביע על בעיה נוספת: "יש המון כספים שהולכים לחינוך המיוחד ולמיטב ידיעתי אף אחד, חוץ מאיתנו, לא בודק יעילות והצלחה של טיפולים לאורך זמן".
לא רק שכל תלמיד בחינוך המיוחד צריך לקבל את החינוך הטוב ביותר, ברור גם שככל שהוא יקבל חינוך טוב יותר, גדלים הסיכויים שישתלב בחברה ובשוק העבודה. אלא שלדברי דינשטיין המצב בשטח הפוך. מחקר של המרכז הלאומי לחקר האוטיזם מגלה שילדים שמאובחנים כאוטיסטים לפני גיל שנתיים וחצי ולכן מקבלים טיפול מתאים, הסיכוי להקלה בסימפטומים שלהם גדול פי 3 מזה של ילדים שמאובחנים לאחר מכן.
מנהל אגף קידום זכויות וקשרי ממשל באלו"ט, עו"ד מיכאל זץ, אומר ש"כל המחקרים מוכיחים שהתערבות בגיל מוקדם היא חלון הזדמנויות לקדם את הילדים למצב של כמעט ללא תלות בקהילה". בפועל, לדברי דינשטיין, המערכת דווקא מעודדת גישה של "לחכות ולראות". גם כשהורים פונים לאיבחון יש תורים ארוכים מאוד. "התהליך לוקח שנה במקום חודשיים", אמר.
יש בהחלט מקום גם לערוך מחקר על הקשר בין טיפולי פוריות בגילאים מבוגרים לאוטיזם ואם יימצא קשר מובהק, אולי למתן את המימון הנדיב והחריג שישראל מעניקה לטיפולים כאלה.
בישראל יש הרבה יותר ילדים מאשר בכל המדינות המפותחות ולכן המשמעות החברתית והכלכלית של העלייה המהירה בתלמידי החינוך המיוחד הרבה יותר קשה. אם יש תחום שמוצדק שנהיה חלוצים במחקר שלו זה התחום הזה. צריך להקציב הרבה מאוד כסף למחקר איך להפחית אוטיזם ובעיות נפשיות בילדים ונוער ואיך למתן את ההשפעות שלהם. אנחנו נרוויח מהמחקרים האלה יותר מכולם. וכמובן גם הילדים.
