כשהזכות לעשות שופינג עומדת מול הזכות לא להתחסן
כשהזכות לעשות שופינג עומדת מול הזכות לא להתחסן
שיתוף אינטרסים בין מתנגדי חיסונים לבעלי קניונים צפוי להביא את ההגבלות על לא מחוסנים להכרעת בית המשפט. מבחני סבירות ומידתיות מצביעים שהגבלות קלות יחסית מצד המדינה עשויות להיות מאושרות, אך לא הגבלות קשות מצד חברות, כמו פגיעה בשכר
לאחרונה עולה קצת מפלס הכעס הממשלתי נגד הבלתי מתחסנים. ובצדק. הממסד הרפואי, הרוב המכריע של הקהילה המדעית ורובו של הציבור הגיעו למסקנה שהחיסון הוא הפתרון המיטבי הידוע שבכוחו להילחם במגפה ולהקל על חיינו החברתיים והכלכליים.
אלא שלמול הקואליציה הזו מתייצבים מתנגדי החיסונים. אלה אינם עשויים מקשה אחת, אבל חלקם הגדול עונה למאפייני כת: נחושים, אלימים, משוכנעים ודבקים בתיאוריות שנעות בין הפייק להזייה.
בגללם ד״ר שרון אלרעי פרייס מסתובבת מאובטחת. בדיוק כמו שעובדי שירות ציבורי אחרים, כמו פרקליטים בכירים, מאובטחים בגלל אלימותה של כת אחרת, הביביסטית, שגם מנהיגה דורש אבטחה. כתות ומאובטחים. ״אלה הם חיינו בזמן האחרון״, כפי שכתב פוליקר, ״יכול להיות יותר טוב, יכול להיות אסון״.
אז מה עושים עם מתנגדי/סרבני החיסונים. האופציות עולות ויורדות, וכרגע על הפרק שאלת הגבלת כניסתם לקניונים. בעלי הקניונים בדרך לבג״ץ. כספם של הבלתי מתחסנים שווה לכספם של המחוסנים, אבל לא זו כוונתם כשיטענו לאפליה מול התגודדויות מותרות אחרות. והם יטענו לאפלייה הזו.
ומה יעשה בג״ץ? סביר להניח שלא יתערב. שופטים שמוגדרים כ״שמרנים״ לא ימצאו עילה להתערב בהחלטות הממשלה. שופטים ״ליברלים״, שנוטים להתערב לנוכח פגיעה בזכויות אדם (זכויות בעלי העסקים או זכויות מתנגדי החיסונים) ישקלו את עמדתם בכלים הידועים של סבירות ומידתיות, של תכלית ההגבלה, של עוצם פגיעתה ושל והסיכונים שעל הפרק נדמה שגם ה״ליברלים״ לא ימצאו עילה להתערב.
ענישה היא לא תכלית
אגב, למתנגדי החיסונים יכולה להיות טענה טובה: שהגבלת כניסתם לקניונים היא אך אמצעי ״ענישה״ שנועד להכריח אותם להתחסן. ש״מכים״ בהם לא לתכלית האמיתית, אלא כדי לאלצם להתחסן. אף שופט לא ינפנף בקלות את הטענה הזו או יאמר שלטעמו "כן ירבו הצעדים האלה וכן יוחמרו". הוא יסתפק בעילת אי ההתערבות ויתבל ב"מידתיות וסבירות".
קחו את גוגל למשל, שהאמצעי עליו הכריזה הוא קשוח יותר. היא הודיע לעובדיה שיפסידו שכר ואף יפוטרו אם יסרבו למדיניות ההתחסנות של החברה. לכך התגובה השיפוטית יכולה להיות חריפה יותר. למשל, מיצוי אמצעים מרוככים יותר לפני גרזני הפחת השכר והפיטורים, כמו לחייב בבדיקות כל יומיים (על חשבון העובדים) כתנאי להמשך העבודה, כמו מיצוי אפשרויות העבודה מהבית או במקומות ללא מגע עם קהל, לקוחות או עובדים אחרים. רק אם יסרבו לאמצעי המידתי יותר, ניתן לשקול את האמצעים הקשוחים יותר של הפחתת שכר ופיטורים. בעניין זה אמר נשיא ביה"ד הארצי לעבודה בדימוס יגאל פליטמן ל"כלכליסט" לפני כשנה וחצי: ״משבר הקורונה אינו מסכן את חוזה העבודה שנשאר בעינו ותנאיו ממשיכים להתקיים. לטעמי, אין מקום לטענת הסיכול בגלל כוח עליון. כבר נקבע לגבי נזקי מלחמה שאין סיכול עקב כוח עליון״.
הכרעה בגן ילדים
במרץ 2021 הכריע בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב שסייעת בגן ילדים שמסרבת להתחסן ומסרבת גם להיבדק, לא תוכל להגיע לעבודה. העובדת טענה אז שהדרישה להציג תוצאת בדיקת קורונה נועדה להפעיל עליה לחץ פסול להתחסן בניגוד לאמונתה ומתוך מניעים זרים. השופטת מירב קליימן סקרה את המסגרת הנורמטיבית הרלבנטית. אל מול זכותה של העובדת לחופש בחירה ופרטיות שנגזרים מזכותה לכבוד האדם, הציבה את זכותם של שאר הילדים, הוריהם והצוות לחיים ולבריאות.
מערך נורמטיבי זה נגזר ממשנתו של ג׳ון סטיוארט מיל בספרו "על החירות" מ־1859. מיל כתב על ״עיקרון ההיזק״ ובו קבע את התנאים להתערבות לגיטימית, ואף מתחייבת, של החברה בענייני הפרט – מניעת נזק לאחרים. ניתן להגביל את זכותם של בני אדם לממש את חירותם כשהמימוש פוגע באחרים. ובלשון הדוגמה המפורסמת: החופש שלך להניף את זרועותיך נגמר במקום שבו מתחיל חוטמו של שכנך.
פסק דינה של קליימן לא הגיע לערכאה העליונה של בית הדין הארצי והגבלות חוקתיות על מחוסנים עוד לא הגיעו להכרעת בית המשפט העליון. אבל בכפוף לעקרונות המקובלים, ניתן להעריך שבתי המשפט לא יתערבו בהגבלות כשהן מידתיות ומאוזנות בין חופש הפרט לצרכי החברה. לכן ניתן להעריך שהגבלות התו הירוק בקניונים יאושרו, וסנקציות הפחתת השכר והפיטורים של גוגל לא יאושרו, אלא אם כן יסרבו העובדים להגבלות מרוככות יותר שחובת המעביד להציב בפניהם.
