עוד הטבות למאיון העליון של ההייטק הן לא מה שישראל צריכה
עוד הטבות למאיון העליון של ההייטק הן לא מה שישראל צריכה
בזמן שכל הציבור יקבל על עצמו העלאת מסים וקיצוץ בשרותים ציבוריים שתי קבוצות בלבד יזכו להטבות: המגזרים הנאמנים לממשלה והמאיון העליון של ההייטק. בעוד ההסבר לראשון הוא עוול פוליטי ההסבר לשני הוא תפיסה כלכלית מעוותת שעברה מזמן מן העולם
כאילו לא אירע דבר מאז שנות ה־80', תקציב המדינה בישראל ל-2025 נראה כמו המשך ישיר של אותו היגיון כלכלי ששלט אז. בהצעת התקציב שאושרה שבוע שעבר בממשלה יש לא רק העלאות מס על הציבור העובד כדי להמשיך לממן את הזרמת הכספים הקואליציוניים, אלא גם התייחסות מפורטת למגזר היחיד שיקבל הטבת מס דרמטית: ההייטק. או יותר נכון, המאיון העליון של מגזר ההייטק, המורכב בעיקר מחברות גדולות וממשקיעים עם כיסים עמוקים במיוחד ("אנג'לים"). בנוגע להם, לממשלה יש דווקא תוכנית סדורה ונדיבה. מאוד.
בין היתר, שר האוצר ואגף התקציבים באוצר רוצים לחלק להייטק הרחבת האפשרות לדחיית תשלום מס במקרה של מיזוג חברות, הרחבת האפשרות לקבל הטבות מס במקרה של עסקה הכוללת פיצול חברות, העברת הסמכות לחַלק הטבות מס למשקיעים זרים בהייטק ממנהל רשות המסים לשר האוצר (כן, כן – בצלאל יחלק), קיצור זמן ההמתנה של חברות הייטק זרות לקבל הטבות מס בישראל באמצעות "מסלול ירוק" ייעודי, ועוד.
קשה להעריך על כמה כסף בדיוק המדינה עומדת לוותר באמצעות ההטבות האלה. מה שברור הוא, שההייטק מקבל כבר היום שורה של הטבות מס וסיוע ממשלתי נרחב, בין אם דרך השקעות רשות החדשנות הממשלתית, הטבות מס במסגרת החוק לעידוד השקעות הון, חוק תעשיות עתירות ידע ועוד. כתוצאה מההטבות הללו, חלק מחברות ההייטק הענקיות משלמות מס חברות בגובה 14 אחוז, לעומת 23 אחוז שמשלמת כל חברה אחרת.
בדברי ההסבר לחוק ההסדרים, האוצר מונה את אחת הסיבות להטבות המפליגות שהוא מעוניין לחלק לכמה מהחברות העשירות בישראל. אם כן, מבדיקה שהאוצר ערך, מתברר שמגזר ההייטק סובל מ"אי־ודאות מיסויית" וזו "מרתיעה חברות ומשקיעים" ומונעת ממנו להתפתח עוד. הבעיה עם הטענה הזאת, גם במקרה שיש בה אמת – וקשה לדעת עד כמה התיאור הזה משקף מציאות שאכן מחייבת התערבות ממשלתית או מצב זמני שיחלוף מאליו מיד בתום המלחמה – איננה בה־עצמה אלא במה שלא נכלל בה. לאוצר ולסמוטריץ' אין שום בעיה עם אי־הוודאות הקיצונית שחווים שכירות ושכירים, בעלות ובעלי עסקים קטנים, או סתם חברות שאינן חלק מענף ההייטק. רק מגזר אחד על ראש שמחתם.
סביר יותר שההתעלמות הזו היא לא תולדה של רוע, אלא של אותה תפיסת־עולם שיובאה משנות ה־80: את משאבי הקשב והניהול צריך להשקיע במי שיש לו, לא במי שאין לו. מלבד מגזר ההייטק, אין בתוכניות של סמוטריץ' שום דבר שיוכל לתת זריקת מרץ לחברה הישראלית. אין בה תמיכה בציבור העובד, אין בה תמיכה בעסקים הקטנים, אין בה תמיכה בחקלאות, אין בה שיפור בגישה לחינוך איכותי, לבריאות, לרווחה או לתשתיות. כלום. תקציב של גזירות לכולם, ושל הטבות למגזרים הנאמנים לממשלה. ולהייטק.
האמת, אפשר להבין את ההטיה הטבעית של שומרי הסף של הקופה הציבורית ללכת אל ההייטק. הענף הזה הוא לא רק גאווה מקומית של הסטרט־אפ ניישן, הוא גם ספּק מרכזי של הכנסות המדינה ממסים. לפי דוח רשות החדשנות, ההייטק היווה לא פחות מ־53 אחוז מהייצוא הישראלי בשנה שעברה; עובדי ההייטק מספקים למדינה שליש ממס ההכנסה; ונכון ל-2020 (השנה האחרונה שלגביה יש נתונים מפולחים לפי מגזרים), מגזר ההייטק מחזיק שיעור עצום מסך כל הכנסות המדינה ממסים – כמעט רבע. אז אפשר להניח מדוע מי שההיגיון הכלכלי שלו תקוע בשנות ה-80' עדיין חושב שאם ניתן יותר להייטק, העושר שלו יחלחל אל כולם.
אלא שההיגיון הכלכלי הזה חלף ממזמן, המדיניות הכלכלית המוצהרת של כל מיטב הגופים שהיו פעם נושאי הבשורה הנאו־ליברלית – כמו קרן המטבע הבינלאומית – מדברים היום באופן נחרץ על הצורך לעבור למדיניות כלכלית המבוססת על "צמיחה מכלילה". כלומר, מדיניות כלכלית שמבינה שכדי להבטיח צמיחה בת־קיימא לאורך זמן, המדינה צריכה לעבור מתקוות שווא שהמאיון העליון של פירמידת ההכנסות ימשוך איתו את כל השאר, אל דחיפה יזומה של פירמידת ההכנסות מלמטה, דרך השקעה עצומה במעמד הביניים (במובנו הרחב מאוד).
במקרה שלנו, המשמעות היא שבתקציב 2025 הכסף צריך להיות מושקע בחינוך, בריאות, עידוד תעסוקה איכותית ועוד, ולא בהטבות מס לאלפיון העליון או לכספים קואליציוניים ומגזריים.
ד"ר מיקי פלד הוא חוקר במחלקת מחקר ומדיניות, קרן ברל כצנלסון
