דעהרעיית צאן בלתי מוגבלת? ליהודים בלבד
דעה
רעיית צאן בלתי מוגבלת? ליהודים בלבד
על המדינה לקיים מדיניות שתאפשר שוויון הזדמנויות בשימוש בקרקע עבור כל אזרחיה, במיוחד עבור האוכלוסייה המוחלשת ביותר בישראל- ערביי הנגב
ווליד הוא רועה צאן המתגורר עם משפחתו בכפר הבלתי מוכר אל מכימן ליד עומר. הוא בעלים של עדר חוקי המונה כ-300 ראשי צאן ובעל הרשאה מהמדינה לרעות את צאנו למשך מספר חודשים כל שנה ביער בניהול קק"ל סמוך לביתו. את החוזה העונתי ווליד צריך לחדש כל שנה, תהליך בירוקרטי הלוקח לא מעט זמן. ווליד היה רוצה לקבל אישור לשהות במרעה כל השנה, בין השאר על מנת שתהיה לו גישה רציפה למים חקלאיים להשקיית העדר, אך אישור כזה אינו זמין לו. מדיניות חכירת הקרקעות לחקלאות כפי שמיושמת על- ידי המדינה, כמעט ואינה מאפשרת חכירה ארוכת-טווח לאזרחים הערבים בנגב והחוזים ברובם המכריע עונתיים.
בשבוע שעבר פורסם בכלכליסט שוועדת השרים לענייני פנים ושירותים אישרה שינוי לתוכנית המתאר הארצית (שינוי 6 לתמ"א 1) המאפשרת לרועי צאן שיש להם חוזי רעייה ארוכי-טווח להקים ב"שטחים מוגנים" מבנים ולמשוך בהם תשתיות או לחלופין להכשיר מבנים קיימים שנבנו ללא היתר ובתנאי שאלה משמשים את הרועים והעדר ועומדים בתנאים שקובעת התוכנית. השינוי הוא בשורה לרועים - אך תקף רק עבור אלה שיש להם חוזי רעייה ארוכי טווח. ולמי יש כאלו? לא לערבים בנגב.
הדרת החברה הערבית בנגב מהתיקון בתכנית המתאר הארצית מקוממת. גידול הצאן במרעה הוא ענף מסורתי של החברה הערבית בנגב מזה מאות שנים. ענף הצאן הוא ענף החקלאות העיקרי בחברה הערבית בנגב ומקור פרנסה משמעותי עבור תושביו. למעשה, כ-40% מגידול הצאן בישראל נעשה ע"י תושבי הנגב הערבים. כדי למנוע מאזרחים ערבים להשתמש בקרקע, המדינה החליטה במודע להפלות כ-40% מכלל מגדלי הצאן שלה.
בשונה משאר הארץ, בה תמהיל הקרקעות האפשריות לעיבוד חקלאי משלב גם קרקע חקלאית בבעלות פרטית ערבית, בנגב, בשל המציאות המורכבת ואי ההכרה של המדינה בבעלות ההיסטורית של הבדואים על הקרקע, בעלות כזאת כמעט ולא מתקיימת. עובדה זו מדירה את תושבי הנגב הערבים מעיסוק בחקלאות רווחית דיה ומונעת מהם את הרווחה שיש לחקלאי שיודע בוודאות שהותר לו שימוש בקרקע לשנים ארוכות.
העובדה שחקלאים ורועי צאן ערבים בנגב לא מקבלים חוזים ארוכי טווח פוגעת בפרנסתם. גידול הצאן הוא אחד ממקורות ההכנסה המרכזיים של תושבי הכפרים הבלתי-מוכרים. כשתושבי הכפרים נאלצים לחזור לביתם עם העדר בתום העונה, הם אינם זכאים למים בתעריף חקלאי להשקיית העדרים. בהתאם, נדרשת האוכלוסייה המוחלשת ביותר בישראל, להשקות את העדרים במים המיועדים לשימוש ביתי בתעריפים גבוהים משמעותית מאלה החקלאיים. פועל יוצא, נוסף לפגיעה הקשה של חוסר ההכרה בזכויות יסוד בסיסיות של התושבים והשפעות ישירות על איכות חייהם, לחוסר ההכרה של המדינה בכפרים הבלתי מוכרים בנגב, יש גם השלכות הרות גורל על התושבים המבקשים להתפרנס מחקלאות.
לפני מספר חודשים, העבירה הממשלה תכנית חדשה לפיתוח כלכלי חברתי בחברה הערבית בנגב (החלטה 1279), המבקשת לתרום לפיתוח הכלכלי והחברתי של האוכלוסייה הערבית והיישובים הערבים בדרום. תכנית זו מורה למשרדי הממשלה והרשויות השונות להתוות ולהוביל מדיניות לשיפור מציאות חייהם של אזרחי הנגב הערבים. ההחלטה מקצה גם תקציבים ניכרים בתחומים שונים לטובת מטרה זו. בתחום החקלאות, החלטת הממשלה מבקשת "לקדם עיסוק בחקלאות בחברה הערבית בנגב". אך כיצד ניתן לקדם עיסוק בחקלאות ללא יצירת תנאים שווים עבור חקלאים יהודים וחקלאיים ערבים בנגב ובכלל? האפליה אותה מקבעת תכנית המתאר הארצית בתחום המרעה, עומדת בסתירה למטרה זו של החלטת הממשלה.
מדיניות הקצאת הקרקעות לפעילות חקלאית חייבת להשתנות. על המדינה, באמצעות הגופים המתכננים והמנהלים את קרקעותיה לקיים מדיניות תכנון וניהול קרקע שתאפשר שוויון הזדמנויות בשימוש במשאב הקרקע עבור כל אזרחיה. כך גם ווליד יוכל לעסוק בחקלאות ולצאת למרעה, תוך וודאות בסיסית כי שימוש חקלאי בקרקע זמין לו לשנים ארוכות.
יוליה קוסמן-גלעד היא מתכננת ורכזת קידום שוויון בנגב בעמותת סיכוי-אופוק המקדמת שוויון וחברה משותפת לאזרחים הערבים והיהודים
