סגור
הריסות רצועת עזה אחרי תקיפה של צה"ל 9.10.23
הריסות ברצועת עזה אחרי תקיפה של צה"ל (צילום: REUTERS/Mohammed Salem)

פרשנות
צה"ל פועל בשטח תוך מתיחת המגבלות המשפטיות עד הסוף

בהפצצות המסיביות של חיל האוויר כמו גם בהשטחת רבי הקומות בעזה שבהם התגוררו מפקדי חמאס נדמה שהפעם שאלת המידתיות בכל הנוגע לפגיעה בבלתי מעורבים, נדחקה לשוליים. העולם שצופה בנו מזועזע, מבין ופותח לנו חלון אשראי למתיחת הגבולות האלה

1. "המדינה היא כבר לא מה שהייתה". זהו הנראטיב המרכזי שעובר באולפנים ובשיח של פוסט טראומת השבת השחורה. ראשית, נעיר שהמדינה היא כבר לא אותה מדינה מאז הבחירות והקמת הממשלה הנוכחית שפתחה במבצע חקיקתי אדיר, רב זרועי ומשולב (משפט, תקשורת, חינוך, דת-מדינה) לשינוי פניה של המדינה. והיום כבר החל הדיון על הקשר בין ממשלת ההפיכה המשטרית לבין המחדל הנורא.
הכוונה האקטואלית יותר ל"מדינה שכבר לא מה שהייתה" היא שזהו, נגמרה הסובלנות ועכשיו צריך להעלות את עזה בלהבות, לשטח אותה, למוטט אותה, לכבוש אותה. הדברים הגיעו לשיא בקטטה טלוויזיונית, כשהפרשן יהודה שלזינגר שזר את החובה לנקום בכל משפט שני, עד שעצביו של אלוף עמוס גלעד התפוצצו והוא התנפל על ה"נוקם" במילים "אתה בריון, לא רוצה לשמוע אותך".
ואת הקטטה הזו נתרגם לדילמה האקטואלית. כמות פשעי המלחמה שביצעו מחבלי החמאס באירוע היא בלתי נתפסת, ובראשה טבח וחטיפת אזרחים, ביניהם קשישים, נשים וילדים. לא כחלק מהלחימה, לא כנזק משני, אלא כמטרת הלחימה עצמה שהיא לטבוח ולחטוף. ועכשיו השאלה היא האם ישראל יכולה להשיל מעצמה כל מגבלה, מוסרית או משפטית, כדי להשיב למרצחים באותה המטבע בדיוק.
התשובה הקצרה היא "לא". התשובה הארוכה יותר היא "לא, אבל...." כאשר ה"אבל" מתייחס למתיחת המגבלות עד לקצה. וסליחה על שרבובם של כללי המשפט הבינלאומי לדיון. בלעדיהם אין הבדל בין מדינה לארגון טרור.
2. שני הכללים שחלים על הפעלת כוח צבאי הם בחירת המטרות (רק מטרות צבאיות) והמידתיות - היחס בין ערכה של המטרה לבין פגיעה בבלתי מעורבים. ובעברית פשוטה יותר, הסיפור של סלאח שחאדה. חיסולו של מפקד בכיר בחמאס ב-2002, בהפצצת בית המגורים שבה נהרגו 16 בלתי מעורבים. אין ספק ששחאדה הוא מטרה צבאית והשאלה היא האם כללי המידתיות הופרו כאשר עלתה עמו השמיימה כמות כזו של בלתי מעורבים.
ובתרגום לימינו: על הכלל הראשון לא ניתן לוותר – יורים על מטרה רק אם יש הצדקה צבאית. אבל, השינוי הגדול הוא בחישובי המידתיות. אם בעבר היינו קפדניים יותר, מעתה נהיה קפדניים פחות. מעכשיו, הפצ"רית יפעת תומר ירושלמי באמצעות נציגיה, קציני אישור המטרות ביחידות הלוחמות, תאשר מטרות גם במחירים שבעבר אולי לא היו מאושרים. הצידוק לכך הוא משולש.
הראשון אינו חדש. הוא כרוך בתוצאה של שדה המערכה וזהות האויב. אנו נלחמים בארגון טרור לחימה שמוטמע באוכלוסייה האזרחית ומשתמש בה כ"מגן אנושי". באחד הדיונים בבג"ץ על הסיכולים הממוקדים שאל השופט אליהו מצא מה קורה כאשר מפקד בחמאס קם בבקר שולח את ילדיו לגן, יוצא להכין פיגוע ושולח אותו לשטח ישראל, ואז חוזר אחר הצהריים עם ילדיו לביתו. האם לא ניתן לפגוע בבית הזה?
הנימוק השני קשור ישירות לעוצמת האכזריות הבלתי אנושית שחווינו בימים האחרונים. מולה יש למתוח עד הסוף את כבליה של המידתיות. מבחינה זו גם העולם שצופה בנו מזועזע, מבין ופותח לנו חלון אשראי למתיחת הגבולות האלה. בהפצצות השטח המסיביות של חיל האוויר כמו גם בהורדת רבי הקומות ששוטחו בעזה שבהם התגוררו מפקדי חמאס נדמה שהפעם שאלת המידתיות בכל הנוגע לפגיעה בבלתי מעורבים, נדחקה לשוליים.
הנימוק השלישי קשור להשבת ההרתעה שאבדה לישראל. כוח ההרתעה נבנה על שני יסודות. גם על העליונות הצבאית וגם על התפיסה התודעתית שלנו בעיני הערבים כ"מג'נונים" (משוגעים). את המוניטין של משוגעים בלתי צפויים קנינו בפעולות כמו אנטבה, אביב נעורים, הפצצות הכורים בעיראק וסוריה. וגם, לא עלינו, באירועים כמו הפלת מטוס הנוסעים הלובי. בסדרה המופתית של אמנון רבי וסימה קדמון יוחס למפקד חיל האויר דאז מוטי הוד האישור להפלת המטוס גם לאחר שהתברר שאינו עוין עוד. המתת כ-100 נוסעים, נטען שם, תועיל להעצמת דימויינו כמי שלא מתעסקים אתו. לנימוק ההרתעה ממד נוסף – איראן והחיזבאללה צופים בעניין. תגובתה של ישראל בעזה עשוייה להכתיב את המשך המהלכים בציר טהראן-בירות-עזה. ח"כ גדעון סער הכתיר את פלישת החמאס כהישג הראשון של איראן במלחמתה של ישראל. אם תמונת המצב הזו תישאר על כנה, המכה הטקטית שספגנו, תהפוך לאסטרטגית.
3. כמה שקל למוטט את החמאס מהאולפנים, ככה קשה יהיה לעשות זאת במציאות. גם אם נשחרר את עצמנו ככל שניתן ממגבלות המשפט, עדיין נתייצב מול מכשולי ענק. האחד, הוא המחיר שנשלם בחיי חיילי צה"ל. עוד לא ברור איזו תכנית לכניסה קרקעית לעזה תאושר, אבל תוכנית שתניב הישג משמעותי, תגבה מחיר משמעותי. קשה יהיה להתעלם מהסימטריה הזו. המכשול השני הוא ניהול המערכה בצל החזקתם של כ-130 שבויים ובני ערובה בידי החמאס. וכאן לא נרחיב מפאת תרחישי האימה שמזומנים בחזית זו.
כדי ליישב הסתירה הזו בין הרצון להכרעה משמעותית לבין המחיר הנורא שייגבה בחיילים ושבויים, יש להחליף דיסקט תודעתי, שבו הציבור ייתן להנהגה את האשראי להוביל אותו. וההנהגה הזו היא לא הממשלה הנוכחית. רק ממשלת חירום-אחדות רחבה הבנויה על אדנים של ניסיון ושפיות תוכל לקבל את ההחלטות הקשות האלו. הקואליציה הנוכחית היא הכול חוץ מניסיון ושפיות.