פרשנותעריצות המיעוט: פתאום ללוין כן אכפת מ"הסכמה רחבה"
פרשנות
עריצות המיעוט: פתאום ללוין כן אכפת מ"הסכמה רחבה"
שר המשפטים דורש "הסכמה רחבה" כשהוא במיעוט בוועדה למינוי שופטים, אך לא מחפש את ההסכמה הזו כדי להעביר את חוקי ההפיכה הנלוזים. לוין לא באמת מחפש איזון, אלא השתלטות השלטון על כל זרועות הפיקוח המשפטי
1. שר המשפטים יריב לוין, כמקובל בממשלת ישראל הנוכחית, משיב לבג"ץ באמצעות עו"ד פרטי, הפעם - ציון אמיר. כמקובל ומנורמל לאחרונה, היועצת המשפטית לממשלה הפכה שוב ליועצת המשפטית נגד הממשלה. הפרשנית המוסמכת של החוק מוצאת עצמה שוב בצד של העותרים, בצד של המחאה נגד ההפיכה המשטרית. והפעם, בעתירה נגד תמרוניו של לוין שמעכבים את מינויים של שני שופטים לבית המשפט העליון ומונעים מינוי נשיא לפי שיטת הסניוריטי.
בעמדת השר יש לא מעט נימוקים שאם נערטל אותם מהכוונות האמיתיות נוכל למצוא בהם טעם משפטי. אבל אסור לשכוח את מקורם ואת מכורתם. לוין, כמו תאומו להפיכה יו"ר ועדת חוקה שמחה רוטמן, שותפים לעמדת יסוד שמכתיבה את התנהלותם: שנאה עמוקה למערכת המשפט, ושכנוע פנימי עמוק שמדובר בארגון שטני שמבקש לשלוט במדינה למרות ובניגוד לרצון העם.
בישיבות ממשלה ואחרות שלוין משתתף בהן, בכל פעם שמישהו מעלה את השם "בג"ץ" מגיב גופו בעווית אוטומטית של גועל ושאט נפש. אצל שניהם השטנה היא אידיאולוגית ופסיכולוגית. היא שכלתנית ונפשית. נימוקיה טבולים ברעל. הם חורגים מהשאלה האם שיטת הסניוריטי היא מנהג חוקתי שיש לכבד או לא. הם חורגים מהשאלה האם סמכותו של השר כיו"ר הוועדה לבחירת שופטים היא "טכנית" בלבד או שמדובר בסמכות מנהלית המכילה שיקול דעת.
2. צריך להבחין בשתי השאלות שעומדות על הפרק. במינוי נשיא לעליון, הרוב הנדרש בוועדה הוא רגיל, לכן אין מניעה אמיתית מלהביא את המינוי לוועדה ולבחור נשיא קבוע בכל רוב שהוא. ללוין, ולגוש הפוליטי שלו בוועדה (השרה סטרוק וח"כ קרויזר) אין רוב למועמד שלו, יוסף אלרון, ולכן כדי לחסום את נשיאותו של יצחק עמית הוא מונע הצבעה בוועדה למינוי נשיא. לעומת זאת, לבחירת שופטים לעליון נדרש רוב של שבעה מתוך תשעת חברי הוועדה ולכך יש לו גוש חוסם (שלושה שמונעים מלהגיע לשבעה), ולכן נדרשת הסכמה בין המגזרים שמיוצגים בוועדה – השופטים, הפוליטיקאים ועורכי הדין. אלא שלוין, באמצעות עו"ד אמיר, מפתיע כאן בנימוק מקורי – גם "נשיא" הוא "שופט" של בית המשפט העליון, ולכן נדרש רוב מיוחס של שבעה. כלומר, בלי הסכמת לוין אי אפשר לבחור נשיא.
הטיעון הזה הוא התחכמות שמשווה בין בחירת נשיא לבין בחירת שופטים כדי לרסק את מנהג הסניוריטי ולהכפיף את שלוש הבחירות להסכמה רחבה. כאן באה לידי ביטוי תכונה משותפת נוספת ללוין ורוטמן – הפאסיב־אגרסיב, התקרבנות־אלימות. הנה, אנחנו הם אלה שמחפשים את ההסכמה הרחבה, את הרעות, האחווה והשלום העולמי. בכנסת, עם הרוב הקואליציוני – בוועדת חוקה ובמליאת הכנסת - הם לא מחפשים את ההסכמה הזו כדי להעביר את חוקי ההפיכה הנלוזים. הם בועטים בישבנה באמצעות הרוב האוטומטי. לעומת זאת, בוועדה לבחירת שופטים, כשהם במיעוט, שלושה מול שישה, מגוייסת ההסכמה בעל כורחה, כמעט כגיוס החרדים וגרירתם לבקו"ם. לצד הכמיהה להסכמה רחבה, מוציא השר את הנבוט ומאיים על בג"ץ לדחות את העתירה בגלל "ניגוד עניינים", כי התערבות שופטי בג"ץ תשרת את נציגי העליון בוועדה ובגלל שמדובר בסוגיה לא שפיטה, פוליטית באופיה, הנוגעת לאיזון בין רשויות השלטון.
אלא שלוין לא באמת מחפש איזון, אלא השתלטות השלטון על כל זרועות הפיקוח המשפטי – מנציב התלונות על השופטים, דרך הייעוץ המשפטי לממשלה ועד לנשיא העליון ושופטיו. הוא רוצה לשלוט בהם, למנות אותם, להכפיף אותם ל"רצון העם" - כלומר, לממשלה ולהפיכה המשטרית.
