הדרך להפקרות תקציבית תופסת תאוצה בהסכמים הקואליציוניים
הדרך להפקרות תקציבית תופסת תאוצה בהסכמים הקואליציוניים
ההסכמים להקמת הממשלה התייחסו אל תקציב המדינה כבור ללא תחתית; הכללים לשמירת התקציב ב־2023 יושפעו מהחלטות פוליטיות; התמונה תשתנה רק עם עמידה איתנה של גורמי המקצוע באוצר וויתור על חלק מהדרישות התקציביות
"נשאף למדיניות אחראית, ולפעמים לא פשוטה, של אחריות פיסקלית וריסון תקציבי. מדיניות שתהיה עם חמלה כלפי מי שבאמת צריך". כך אמר שר האוצר הנכנס בצלאל סמוטריץ' במליאת הכנסת עם השבעתו לתפקיד.
הניסוח הכפול הזה של מדיניות אחראית אך חומלת, הפך לסימן היכר של כל שר אוצר באשר הוא. למעשה, ניסוח דומה במהותו יתקבל אם מבקשים מצ'אט הבינה המלאכותית לכתוב נאום עבור שר האוצר הנכנס. ההצהרות על אחריות פיסקלית הוכנסו גם להסכמים הקואליציוניים, אך עיון בהם מראה את ההפך. רכיבי הקואליציה הנכנסת מבקשים הגדלות תקציביות מפליגות, ודווקא מפלגתו של שר האוצר אחראית לדרישות התקציביות התמוהות ביותר.
פקידי האוצר נזהרים שלא לנקוב בהערכות תקציביות של ההסכמים הקואליציוניים שנחתמו כתנאי להקמת הממשלה, ומבטיחים כי במהלך השבוע תגובש הערכה של העלות הכלכלית שלהם. אך גם מבלי להמתין להערכה הרשמית, ניתן לראות כי מדובר בהתחייבויות של מיליארדים רבים, ואולי אף של עשרות מיליארדי שקלים.
כך שהתמונה הכוללת המתקבלת כעת היא של הפקרות תקציבית הרחוקה מאוד משמרנות פיסקלית. בכדי שהתמונה תשתנה יש צורך בתמהיל של שלושה רכיבים לפחות: עמידה איתנה של גורמי המקצוע באוצר, ויתור של כל השותפות על חלק מדרישותיהן התקציביות, וקיצוץ רוחבי בתקציב.
גודל תקציב המדינה מוגבל על ידי שני כללים עיקריים. הראשון והידוע יותר, הוא "כלל הגירעון". לפי כלל זה על הממשלה לוודא שהוצאותיה לא עוקפות את הכנסותיה מעבר ליעד שנקבע בחוק, במקרה של 2023 ו־2024 מדובר על 2.75%-2.25% אחוזי תוצר בהתאמה. הכלל השני שצפוי להיות רלבנטי השנה, הוא "כלל ההוצאה", לפיו התקציב של שנה מסוימת יכול להיות גדול מקודמו בשיעור קבוע מראש שנגזר מנוסחה הלוקחת בחשבון את קצב צמיחת התוצר והאוכלוסייה, ומתחשב בעליית המחירים.
התקציב של 2022 עמד על כ־452 מיליארד שקל, הכנסות המדינה לשנה זו צפויות גם הן לעמוד על סכום דומה, כך שהשנה תסתיים ככל הנראה בעודף תקציבי קטן. עם זאת, התחזית המקורית היתה כי ההכנסות המדינה יהיו נמוכות ב־60 מיליארד שקל, והגירעון יעמוד על למעלה מ־3% תוצר. ולכן, כשנבנה תקציב 2022, המסגרת התקציבית הושפעה גם ממגבלת הגירעון.
כעת המצב שונה בתכלית. לפי הפרסום האחרון של משרד האוצר, סך ההתחייבויות של הממשלה ל־2023 עומד על כ־487 מיליארד שקל ועל כ־507 מיליארד שקל ל־2024. מדובר בגידול של כ־35 מיליארד שקל לעומת התקציב הקודם של 2022. זה אמנם גידול משמעותי מאוד, אך מכיוון שצפי ההכנסות העדכני עומד על כ־477 מיליארד שקל ל־2023, המשמעות היא שנקודת הפתיחה היא גירעון נמוך של כ־0.5% בלבד, בעוד שהחוק מאפשר לממשלה להגיע לגירעון של 2.75% תוצר. מצב כזה יכול ליצור לפוליטיקאים את הרושם, שניתן להגדיל את התקציב עוד ועוד.
עם זאת, כשמסתכלים על הכלל השני - כלל ההוצאה - התמונה שונה למדי. לפי כלל זה ניתן להגדיל את התקציב בכ־15 מיליארד שקל בלבד ל־466 מיליארד שקל, ואז המשמעות היא שיש לקצץ כ־20 מיליארד שקל רק בשביל לעמוד בהתחייבויות הנוכחיות - 487 מיליארד שקל - וזאת עוד לפני שמוסיפים לחישוב את ההתחייבויות הקואליציוניות החדשות.
מכיוון ששינוי של כלל ההוצאה זוכה לפחות ביקורת תקשורתית ופיננסית, סביר להניח שהפוליטיקאים ינהגו כפי שנהגו בעבר וישנו את כלל ההוצאה כך שיוכלו להגדיל את התקציב מעבר ל־466 מיליארד שקל. השאלות החשובות שנותרו פתוחות הן: האם הגדלת התקציב תהיה סבירה. וחשוב מכך, לאן יופנה הכסף?
אחד האתגרים של האוצר יהיה להסביר לפוליטיקאים איך ייתכן שעדכון עצום של 60 מיליארד שקל בתחזית ההכנסות ל־2023, כמעט ולא משנה את הגידול בתקציב. באיחוד האירופאי שינו ב־2011 את כלל ההוצאה כך שהוא מתחשב גם בגידול בהכנסות ממסים. כלומר, אם בין שתי שנים היה גידול בהכנסות ממסים - תקרת ההוצאה גדלה. גם בבנק ישראל מציעים לשנות את כלל ההוצאה כך שיתחשב בהכנסות ממסים. למעשה, בבנק ישראל ממליצים לוותר על יעד הגירעון, מכיוון שהוא מביא למצב שדווקא בשנים הקשות ביותר לא ניתן להגדיל את התקציב.
