דעההבחירות המקומיות הן לא בחירות לשריף של העיירה
דעה
הבחירות המקומיות הן לא בחירות לשריף של העיירה
במצב הנוכחי ראשי הערים שולטים באופן מוחלט בפוליטיקה המקומית. אלא שבחירה ישירה של חברי המועצה לצד תיגמול כספי שלהם יקנו לגיטימציה לפוליטיקאים מקומיים נוספים. כך יקומו מועצה ואופוזיציה בעלות סמכויות שיחזקו את הדמוקרטיה המקומית
הבחירות המקומיות שמתקרבות אלינו בסערה מציפות את הרחובות והאוטובוסים בשלטי חוצות ועליהם מתנוססות הפנים של המועמדים לראשות העירייה. איך קוראים לרשימות שלהם ומי החברים הנוספים בהן אנחנו כנראה לא יודעים וזה גם לא נראה לנו כל כך חשוב.
מאז שינוי שיטת הבחירות ב-1978 וכתוצאה מתהליכים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים נוספים, המפלגות בפוליטיקה המקומית נחלשו משמעותית ואת הריק שנוצר מילאו ראשי הערים.
אחד הביטויים לפוליטיקה האישית בשלטון המקומי הוא המספר הרב של העוקבים והפוסטים ברשתות החברתיות של ראשי העיר, לעומת העמודים המדשדשים של מפלגותיהם (במידה ויש עמודים כאלו). מעבר לכך שלמרבית המפלגות המקומיות אין בכלל עמודים ברשתות החברתיות, על פי מחקר עדכני ראשי הערים מפרסמים פי 3 פוסטים מהמפלגות שלהם ויש להם פי 8 עוקבים מהן.
עדויות לדומיננטיות של ראשי הרשויות ניתן לראות גם בדברי ראש העיר באתר העירייה, כאשר מרבית ראשי הערים נוטים להתמקד בעצמם ("אני קידמתי", "אני הורתי") במקום במפלגה שלהם, במועצה או בעירייה ואגפיה השונים. חלקם אף מזמינים את התושבים לפנות אליהם ישירות, במקום למוקד העירוני שנועד לפניות הציבור.
לדומיננטיות של ראשי הערים יש השלכות לא רק לקראת בחירות, אלא גם בזמן שיגרה. יש ערים בישראל בהן אין שום אופוזיציה, כלומר כל המועצה (ששוות ערך לכנסת במובנים מקומיים) יושבת בקואליציה.
מצב זה נוצר בעיקר בגלל מעמדם הירוד של חברי המועצה, שמעבר להיעדר שכר גם במקרים רבים לא מקבלים משרד, מחשב או מדפסת, החזרי הוצאות או גישה לנתונים של המועצה. אך גם ללגיטימציה ולמרכזיות הרבות של ראש העיר יש תרומה לכך, שכן הן באות על חשבון הלגיטימציה של האופוזיציה.
עבור ראשי הערים מדובר במצב אידאלי. הפוליטיקה האישית מובילה לכך שלראשי הערים בישראל אין עזר כנגדם. היחלשות המפלגות, שבעבר היוו מנגנונים קבוצתיים לקבלת החלטות, וכפיפותן למרות ראשי הרשימות, במקביל להיעדר האופוזיציה, הובילו לכך שההגבלות על ראשי הערים מגיעות בעיקר מהשלטון המרכזי ומהחוק, ולא מהמפלגות ומהמועצות שלהם.
הציבור כמובן נפגע מהמצב הקיים - הרשויות המקומיות בישראל הן נדבך נוסף בדמוקרטיה הישראלית, ואנחנו לא אמורים לבחור רק "שריף" יחיד שינהל את הרשות כראות עיניו הבלעדית וביד רמה, אלא גם חברי מועצה שישפיעו על חיינו.
אז מה אפשר לעשות? אם נאמץ את המגמה הקיימת בשטח ונשנה את שיטת הבחירות של חברי המועצה לבחירה ישירה, בדומה לבחירה לראשות העיר, נוכל למנף את הפוליטיקה האישית בשלטון המקומי לטובת הדמוקרטיה המקומית. מהלך שכזה יקנה לגיטימציה לפוליטיקאים מקומיים נוספים מלבד ראש העיר.
לא מדובר ברעיון מופרך, בהצעות החוק המקוריות של שינוי שיטת הבחירות המקומיות משנות ה-60 וה-70 חברי הכנסת התכוונו לבחור באופן ישיר לא רק את ראשי הרשויות, אלא גם את חברי המועצה. חברי הוועדות שדנו בחוק לא הצליחו להסכים על סוגיות פרוצדורליות, כמו הרוב הנחוץ למועמד כדי להיבחר למועצה, ולכן נותרנו עד היום עם חקיקה לא גמורה ולא מאוזנת. מה שנקרא חצי עבודה.
עוד לפני הפניה למהלכים גדולים כגון שינוי שיטת הבחירות, ניתן לתקן את הגירעון הדמוקרטי באמצעות תיגמול חברי המועצה בתמורה לעבודתם החשובה כנבחרי ציבור, ולספק להם את הכלים הנחוצים למילוי תפקידם כמבקרי העירייה. התנאים המקצועיים והכלכליים בהם אמורים לעבוד חברי המועצה ולייצג את הבוחרים שלהם לא מקובלים במערכות דמוקרטיות אחרות והם חריגים מאוד.
שלוש הפעולות האלה יחזקו את הלגיטימציה של חברי המועצה ויאפשרו מועצה ואופוזיציה בעלות סמכויות, ותהליך קבלת החלטות כוללני יותר, כך שראש העיר לא יהיה השריף היחיד בעיר.
הילה מרים ירושלמי היא חוקרת במחלקת מדיניות בארגון "תנועה ישראלית", הפועל לחיזוק המעורבות האזרחית בזירה המקומית
