לא מה אלא מתי: הדרך לשבור את מעגל העוני בישראל עוברת בשינוי פרדיגמה
לא מה אלא מתי: הדרך לשבור את מעגל העוני בישראל עוברת בשינוי פרדיגמה
מזה 75 שנים שמדינת ישראל מתמודדת עם תופעת העוני, שנים רבות בהן לא רק שלא השכילה לעצור או לצמצם את התופעה, אלא רושמת מדי שנה עלייה מדאיגה, אוכלוסיות חדשות שנופלות אל מעגל העוני ואתגרים חדשים שלא נגמרים. נכון, מצבי החירום ומלחמות לא תורמים למשימת המאבק בעוני, אבל לא בגללם זו תופעה צומחת - זו הפרדיגמה שמדינת ישראל הולכת בה שנים רבות ועיקרה פעילות ללא מדידה, ללא תקציבים וללא יעדים. תשאלו כל מנכ"ל בחברה עסקית שמכבדת את עצמה, והוא יספר לכם שהוא לא יוצא לשום פרויקט ללא אלו. כשמדובר במדינת ישראל? 75 שנים שעושים בלי למדוד, בלי לתקצב ובלי להציב יעדים.
לשיטת העבודה הזו של המדינה יש דוגמאות רבות, רובן ככולן מגיעות לאותה תוצאה. כך לדוגמא נושא הליך הרכש החברתי במשרדי הממשלה. מדינת ישראל מספקת שירותים חברתיים לאוכלוסיות מוחלשות, כאשר 80% מהם מסופקים באמצעות מיקור חוץ בהיקף של מיליארדי שקלים מדי שנה. המודל הזה שהחל להתפתח משנות ה-90 משיקולי יעילות וחסכון, הוא מקור לחשש הולך וגדל לחוסר אפקטיביות, לאיכות שירותים ירודה, ויותר מכל – לפגיעה באוכלוסיות שמשוועות לשירותים. שורש הבעיה הוא פעילות המדינה ללא הצבת יעדים, מכאן שאין יעדין לעמוד בהם. התחום כולו לוקה בפיקוח, בהיעדר סטנדרטיזציה וכשאתה לא יודע לאן אתה צריך להגיע, אין שום סיבה שתגיע לשם.
לא רק העדר היעדים הם רעה חולה של המדינה בטיפול בעוני, אלא גם התקציב המוקצה לכך. העוני בישראל פנים רבות לו, ופן משמעותי במיוחד מגיע מתחום החינוך, שם נוער בסיכון שלא מטופל כהלכה במסגרות בלתי פורמליות, עלול למצוא עצמו חלק מ"הדור הבא" של העוני בישראל. והנה, למרות ההבנה כי שבירת מעגל העוני הבין-דורי היא מטרה נעלה, מדינת ישראל, תקציב אחר תקציב, מצמצמת כספים לתוכניות עבור ילדים ונוער בסיכון ושולחת את עשרות הארגונים האזרחיים המטפלים בהם, להילחם על כמה מיליוני שקלים מדי שנה. וזו רק התמונה שבשגרה, רק דמיינו כיצד הדברים נראים למשל בשנה של מלחמה עם עשרות אלפי ילדים ובני נוער שהצטרפו למעגל הסיכון.
ולצד היעדר התקציב והיעדים, עומד נושא המדידה, שהוא בבחינת ראשית דבר לכל פעילות, פרויקט או מיזם. כיצד תוכל המדינה לטפל בעוני, כשבמשרד ממשלתי אחד מכמתים את מספר העניים ב-X ובמשרד אחר עובדים לפי מספר Y? כיצד המדינה מגדירה למשל אי ביטחון תזונתי, כשמשרד הבריאות מחזיק בשיטת מדידה מסוימת ובמשרד החקלאות עובדים לפי מטראז' אחר? ומה על אופן החישוב של הביטוח הלאומי ושל משרד הרווחה? כיצד בכלל יכולה המדינה להתייחס ברצינות לכל מהלך להוצאת משפחות ממעגל העוני כשהיא לא יודעת בכמה אזרחים היא צריכה לטפל ואיך?
כדי לשבור את מעגל העוני במדינת ישראל, ולעשות את זה בצורה הנכונה, כך שמשפחה לא תמצא עצמה מתגלגלת בכל פעם מחדש לתורי הסיוע במזון, המדינה חייבת לפעול בשינוי פרדיגמה ולצאת מעולמות ה"נגעת נסעת" לעולם בו כל מהלך מחויב בפיקוח.
זו הזדמנות היסטורית כשעל שולחן הכנסת בין קריאה ראשונה לשנייה, מונחת הצעת החוק להקמת הרשות הלאומית למאבק בעוני, שבאמצעותה, עם תקציב בן אחוז קבוע בבסיס תקציב המדינה, ניתן יהיה לענות על הצורך במדידת אימפקט ברורה, הצבת יעדים, עמידה בהם ודין וחשבון סדור וקבוע, ויותר מהכל - להביא סוף סוף אחרי 75 שנים והסכמה של אופוזיציה וקואליציה את השינוי המיוחל. נוסף על כך, הוצאת המכרזים החברתיים לידי ספקים חיצוניים, מחויבת במדידת ערך חברתי, במטרה לאפשר למדינה לא רק למדוד את עלות ההתערבות, אלא גם להעריך את תרומתה לצמצום הפערים החברתיים, לשיפור איכות החיים ולחיזוק החוסן החברתי.
הצעדים הללו יאפשרו לכלל הגורמים בישראל לדבר על העוני בעין מקצועית, מאשר בתיאורים של תמיכה וחיבוקים. הם ישנו את התפישה של בכירי הסקטור הציבורי, שיהיו גאים סוף סוף לספר כמה אנשים הוציאו מפרויקט לעניים, מאשר לספר כמה נוספים הכניס אליו. יותר מכל, הם עוד עלולים לעשות את הבלתי יאמן ולהביא בשורה ולראשונה לצמצם את העוני בישראל. איך? זו לא שאלה של מה לעשות, זו כן שאלה של מת"י - מדידה, תקציב, יעדים.
אלי כהן הוא מנכ"ל ארגון 'פתחון-לב'
