דעההפיתוי הגדול: למה ממשלות בכל העולם מתקשות לרסן את ההוצאות
דעה
הפיתוי הגדול: למה ממשלות בכל העולם מתקשות לרסן את ההוצאות
מחקר חדש חושף: גם ימין וגם שמאל נוטים להגדיל את ההוצאות הממשלתיות, למרות הסיכונים הכלכליים. את המחיר ישלם "הדור הבא" שכן הממשלות יטילו עליו מיסים כדי להגדיל את ההכנסות המיועדות להחזר החוב
מבט חטוף בדו"ח האחרון שפרסמה סוכנות הדירוג Moody's על כלכלת ישראל מצביע על אחד הגורמים שהטרידו ביותר את כלכלניה והניעו אותם לגלח שתי דרגות מדירוג החוב המקומי – החוב הציבורי והגירעון התקציבי גדלים במהירות וחלקם בתוצר המקומי הגולמי הולך וגדל.
אך מסתבר כי לא מדובר בתופעה ישראלית, שניתן לייחס את רובה להוצאות המלחמה המתנהלת כאן בשנה האחרונה, אלא בתופעה עולמית.
הנושא של גודל ההוצאות הממשלתיות אקוטי ביותר גם בארצות הברית, הניצבת לפני בחירות והקרב בין הדמוקרטים – שמקובל לחשוב כי יעדיפו הוצאות גדולות יותר ובכלל מעורבות גדולה יותר של המדינה בפעילות המשק – לבין הרפובליקנים – הנוטים לאפשר חופש רב יותר למנגנוני השוק, צמוד ביותר.
זאת ועוד – הריביות בעולם הגיעו לשיאן בתחילת השנה ולאחרונה החלו לרדת. ככל שהוצאות הממשלה וחלקן בתוצר יגדל, כך יהיו הורדות הריבית הבאות מדודות ורחוקות יותר, מה שישליך, כמובן, על ההתאוששות הכלכלית המיוחלת.
והנה, מחקר שפורסם לאחרונה באתר קרן המטבע הבינלאומית מראה כי הממשלות נוטות בכל זאת להגדיל את הוצאותיהן ולא זו בלבד – מדובר בממשלות מכל הקשת הפוליטית – ימין ושמאל. והן לא מספיק שקופות לגבי זה.
מה שהחוקרים טוענים וקשור מאוד לישראל של היום – הוא כי בהינתן החוב הגדלים והולכים, צריכות ההוצאות הממשלתיות להיות זהירות ושקופות יותר לציבור, אך הדבר לא קורה. במקרה שלנו, כתבו כלכלני מודי'ס בדוח כי לא ברור להם כיצד מתכוונת הממשלה לקצץ 39 מיליארד שקל מהוצאותיה על מנת לעמוד ביעד הגירעון – תוצר של 4% שהציב שר האוצר.
החוקרים בחנו 65 מדינות (מפותחות ומתפתחות) במשך מספר עשורים ומצאו כי השיח הפוליטי הולך ומתכוונן להוצאות ממשלה מוגדלות ואילו כל נושא הריסון התקציבי והממשלה הרזה, המפנה עוד ועוד מקורות הון למגזר העסקי, מאבד את מקומו.
לפי ממצאי החוקרים, שהקיפו מאות רבות של קמפיינים ומערכות בחירות, השיח הולך ונוטה לכיוון תמיכה מוצהרת בהגדלת הוצאות הממשלה וקידום מדיניות רווחה על פני איפוק וריסון תקציבי – תוך ראייה ארוכת טווח יותר. מן הסתם לא זה הכיוון שהיו רוצים לראות הבנקים המרכזיים ואני מזהה כאן מתיחות מובנית בין שני הצדדים – כזו שתקשה להתמודד ולטפל במשברים גדולים עתידיים.
החוקרים מסבירים כי השיח הפוליטי נעשה שמרני יותר ומעדיף להגדיל את החוב הציבורי ורק אחר כך – במידת האפשר – לאמץ כללי הוצאות. כן, ישראל של 2024 לא שונה מהתמונה הגלובאלית בנושא.
למה זה קורה? נראה כי הסיבה המרכזית היא הזעזועים שפקדו את העולם בשנים האחרונות, בראשם הקורונה, אך גם מלחמת רוסיה אוקראינה וירידת קרנה של הגלובליזציה לטובת פרוטקציוניזם. הנתונים מראים כי השיח התומך בהרחבות פיסקאליות מיתרגם לגידול של הגירעונות התקציביים לתקופות ממושכות של 8-5 שנים.
יש להודות, זה לא שניתק הקשר בין רמות החוב לבין רמת ההוצאות. במקומות שהגירעון גדל, בפרט במונחי תוצר, יש עדיין יתרון קל לשיח על איפוק על פני השיח על הרחבה פיסקאלית. אולם, החוקרים גילו כי אירועים של זינוק בחוב אמנם מעלים את הדיבורים על צורך באיפוק, אך אינם מונעים דיבורים על הגדלה בכל זאת של ההוצאות.
בדומה, גם כאשר ממשלה מאמצת כללי הוצאות, הרטוריקה הפוליטית ממשיכה לתמוך בגידול של ההוצאות ולכן הכללים הללו מצליחים חלקית בלבד.
בשורה התחתונה, כשהציבור חושב "קצר" ורוצה שהממשלה תשקיע בתשתיות, מוסדות חינוך ובריאות וכמובן – ביטחון אישי, ממשלות שרוצות להיבחר ילכו לקראתם גם במחיר של גידול החוב. את המחיר ישלם "הדור הבא" שכן הממשלות תטלנה עליו מיסים כדי להגדיל את ההכנסות המיועדות להחזר החוב.
"מחיר" נוסף תשלמנה מטרות חברתיות חשובות ביותר, כמו טיפול בנושאי האקלים והזדקנות האוכלוסייה. יהיה פחות כסף לטפל בהם בעתיד ככל שהשיח בהווה מוטה להוצאות נרחבות על פני הבלגה ואיפוק והחובות גדלים בהתאם.
בחרתי בטור זה להתייחס למחקר בשל חשיבותו והרלוונטיות שלו לימים אלו. החוקרים מזהירים כי גידול ההוצאות הממשלתיות ברחבי העולם מחייב עלייה מקבילה של הזהירות והשקיפות בשימוש בהם, אך אי הוודאות לגבי עתיד כספי הציבור דווקא עולה. לי זה נראה תפוח אדמה לוהט שאפשר וצריך "לקרר" כבר היום.
רונן מנחם הוא כלכלן שווקים ראשי בבנק מזרחי טפחות
