תסמונת פוסט קורונה: כך החמיצה ישראל הזדמנות לנער את מערכת החינוך
תסמונת פוסט קורונה: כך החמיצה ישראל הזדמנות לנער את מערכת החינוך
זרעי השינוי שיצרה הקורונה במערכת החינוך התנפצו עם החזרה המהירה לשגרה המוכרת. האכזבה מהלימוד מרחוק גרמה למערכת לשוב עם מינימום לימודים מקוונים ולימודים מחוץ לכיתה, ובלי להקטין את הכיתות. והמוכנות למשבר הבא מוטלת בספק; כתבה ראשונה בסדרה
"אני זוכרת את היום ששר החינוך יואב גלנט אמר שחוזרים לשגרה מלאה כמו לפני הקורונה", מספרת סמנכ"לית אסטרטגיה ותכנון לשעבר של משרד החינוך מיכל טביביאן־מזרחי. "אמרתי שאם אחרי מגפה של פעם במאה שנה כל מה שרצינו זה לחזור לשגרה וזה הניצחון, כנראה שהמערכת לא ניתנת לשינוי ואני לא יודעת מה יעזור לה. זה היה הרגע שבו החלטתי שאני עוזבת את משרד החינוך". טביביאן־מזרחי התפטרה באמצע 2021 וכיום היא מקימה את מרכז מנור מייסודו של ארגון "יוזמת המאה", שיפעל למען ממשל אפקטיבי ולכידות חברתית.
אם בתחילת משבר הקורונה התייחסו למעבר ללימודים מרחוק כאל הזדמנות גדולה, הרי שככל שעבר הזמן מערכת החינוך הבינה כמה נזקים חברתיים ורגשיים הוא גורם. האווירה הזו נתנה לגיטימציה לנטוש כמעט לגמרי את הלימודים המקוונים עם החזרה לכיתות. זאת למרות ההשקעה של המדינה בהיקף 1.2 מיליארד שקל בתשתיות שיאפשרו אותם.
זה לא התחום היחיד שבו המערכת מיהרה לחזור למוכר ולידוע, ללימוד הפרונטלי ולהאכלת התלמידים בכפית בחומר - לא משנה כמה ברור שזה מיושן, בעייתי ומזיק. תחום אחר היה החזרה לכיתות תוך זניחת הלימודים במרחבים אחרים ובייחוד בחוץ. אם יש משהו שהמורים והתלמידים ממש זוכרים לטובה מהקורונה זה כמה היה כיף ללמוד בקפסולות, וכיף זה מאוד חשוב כשלומדים. לא היה שום ניסיון לבדוק אם אפשר ליישם את זה בעתיד ולהקטין משמעותית את הכיתות. גם לא מינפו את המשבר התעסוקתי למשיכת כוחות איכותיים להוראה. הזדמנות גדולה יצר גם הכיווץ של מערכת הלימודים שהוכיח שאפשר לבחור ואפשר ללמוד פחות. אבל גם כאן חזרנו לשגרה.
לזכות שרת החינוך יפעת שאשא ביטון ייאמר שהיא הובילה שני מהלכים שניסו ליישם לקחים מהקורונה. הראשון הוא העברת כחצי מיליארד שקל לשיקום נזקי הקורונה עם דגש על הנזקים הרגשיים והחברתיים. זו הפעם הראשונה בישראל שהמערכת שמה דגש אמיתי על ההיבטים האלה של החינוך. השני הוא הוצאה לדרך של רפורמת עצמאות המנהלים אלא שזו מעוררת ביקורת קשה דווקא אצל הקליינטים העיקריים שלה - המנהלים עצמם.
יו"ר התאגדות בתי הספר העל־יסודיים מנשה לוי אומר ש"ברגע שהמשבר הסתיים, הלימודים ברוב בתי הספר חזרו ללמידה פרונטלית". לדבריו, "ההזדמנות שיצר המשבר הוחמצה". חוקר החינוך נחום בלס ממרכז טאוב למחקר חברתי־כלכלי אומר ש"כל מה שהמערכת רצתה זה לחזור לשיטה הקודמת כי זה הכי נוח". על משרד החינוך הקשתה מאוד גם העובדה שלא פחות משלושה שרי חינוך התחלפו בתקופת הקורונה: רפי פרץ שהיה בסגר הראשון, יואב גלנט שהוביל את מבצע רכישת הציוד המקוון ויפעת שאשא ביטון שהגיעה לשקם את המערכת אחרי היציאה מהסגרים.
לא פחות מ־400 מיליון שקל הוציא משרד החינוך כדי לרכוש 140 אלף מחשבים לתלמידים מעוטי יכולת כדי שיוכלו להשתתף בלמידה מרחוק בסגרים. עוד 800 מיליון שקל הוצאו על ציוד תקשוב לבתי הספר והכשרת מורים בלמידה מרחוק. אלא שחלוקת המחשבים הסתיימה פחות או יותר בסגר השלישי והאחרון. מנכ"ל קרן טראמפ, המעודדת לימודי מתמטיקה, אלי הורביץ, אומר ש"בתי הספר חזרו ללימודים עם התפיסה שהזום נכשל והנוסטלגיה אל העבר התפשטה כאש בשדה קוצים, אף על פי שזה עבר שאיש לא התגעגע אליו. העולם מסביב משתנה ואנשים עוברים לעבודה חצי היברידית, אבל בחינוך חזרו בדיוק לאותו מקום".
"המערכת נכוותה מהלמידה מרחוק", אומר מנהל רשת ברנקו וייס אביב קינן שהיה בתקופת הקורונה מנהל מינהל החינוך בירושלים. "ישבו שבועות וחודשים ולמדו רק במחשב ולכן זה נחשב דבר גרוע. פחות מדי בתי ספר מרימים את הכפפה ואומרים יום בשבוע נלמד כך". קינן עצמו אומר שהוא משתמש בלמידה המקוונת כדי להקל את המחסור במורים ו"לקיים שיעורים גדולים במיוחד עם מורים ממש טובים".
מודל חריג של בתי ספר היברידיים פיתחה גם רשת בתי הספר אמי"ת. יום אחד בשבוע התלמידים לומדים מהבית. זה מאפשר להקל את המחסור במורים מקצועיים ומאפשר לתלמידים מהפריפריה בחירה הרבה יותר גדולה של מקצועות. "התלמידות זוכות מאיתנו לאמון ולעצמאות ומתנסות בניהול זמן, ביצוע משימות ולקיחת אחריות", אומרת מרים קורן, מנהלת אולפנת אמי"ת נגה בבית שמש. שרת החינוך לשעבר יולי תמיר, כיום נשיאת המכללה האקדמית בית ברל, אומרת ש"צריך להיות גמיש, לפעמים ללמד מרחוק ולפעמים מקרוב". "תמיד אמרנו שבתי הספר חדשניים והאוניברסיטאות שמרניות", אומר הורביץ. "אולי התהפכו התפקידים. ההשכלה הגבוהה עשתה קפיצת מדרגה בלימודים המקוונים".
עוד תחום שמערכת החינוך הפגינה בו יצירתיות גדולה במיוחד בקורונה הוא יצירת מתחמי לימוד מחוץ לבתי הספר. עיריית חדרה, למשל, הכשירה מתחמי לימוד בפארק נחל חדרה ועל חוף הים. בראיון ל"כלכליסט" לפני כשנה אמר קינן ש"אם יש דבר שאחד שהקורונה הפתיעה אותי, זה הערך של הלמידה בחוץ". עכשיו הוא אומר ש"אני מסכים שחזרנו לאחור ב־80% מבחינת לימודים בחוץ. אבל יש בתי ספר שעושים את זה". כלומר לכולם ברור שטוב ללמוד בחוץ ושהתלמידים אוהבים את זה, אבל בלי האילוץ של הקורונה קשה יותר לגרור את בתי הספר למאמץ הארגוני הזה.
בעיני טביביאן־מזרחי ההזדמנות הגדולה שהוחמצה היתה להפוך את משבר הקורונה למנוף לגיוס אנשי הוראה איכותיים חדשים. לדבריה, "היתה הזדמנות לחזק את ההערכה למקצוע כי אנשים ראו בבתים שלהם עד כמה המורה משמעותית לילד ומשפיעה. אנשים החליפו עבודות. יכלו למשוך הרבה מאוד אנשים שחיפשו משמעות. זה פספוס מאוד גדול וזה נובע מכך שלא שינו שום דבר". לדבריה, ביו היתר היה צריך לשקול לאפשר עבודה במשרת הוראה חלקית לאנשים שאין להם תעודת הוראה ובייחוד לפתוח את ניהול בתי הספר לאנשים מבחוץ. "היו הרבה אנשים מהייטק שרצו בכך".
"אתה יודע למה התלמידים מתגעגעים?", אומר לוי. "לקפסולות. הם נזכרים בהן בערגה". הכוונה היא לתקופה שבה כיתות חולקו לשתי קבוצות של פחות מ־20 תלמידים שכל אחת מהן הגיעה לבית הספר רק חצי שבוע ובחצי השני למדה מהבית. זאת, במטרה לצמצם מפגשים והדבקה. לוי מכיר בכך שעל פי המחקרים, כיתות קטנות אינן משפרות את הישגי התלמידים. אבל הוא מונה שורה של יתרונות אחרים: "תשומת לב לכל תלמיד, אין בעיות משמעת, ומאתרים בעיות של תלמידים כבר בתחילתן".
"ההזדמנות הכי גדולה שהוחמצה היתה להקטין את הכיתות", אומר גם בלס. גודל כיתה ממוצע בישראל הוא 27 תלמידים לעומת ממוצע המדינות המפותחות שעומד על 21 וממוצע האיחוד האירופי העומד על 20 תלמידים. שתי הבעיות העיקריות בכל תוכנית להקטנת הכיתות הן העלויות העצומות של תוספת המבנים והצורך בתוספת מורים שתוריד את הרמה. לבלס יש תוכנית להקטין דרמטית את מספר התלמידים בכיתה ממקסימום 40 תלמידים בכיתה למקסימום 25. זאת, תוך ניצול העובדה שבישראל יש כמות מאוד גדולה של מורים וכמות מאוד גדולה של שעות לתלמיד יחסית ל־OECD. הטענה שיש מספר גדול של מורים אינה סותרת את טענת המחסור במורים מכיוון שהמחסור הוא יחסית למספר השעות שנקבע לבתי הספר.
את המחסור בכיתות פיזיות שייווצר הוא מציע לפתור באמצעות הסבת חללים בבתי הספר, סגירת חללים וכן באמצעות חלוקת כיתות. בלס אומר שאחד היתרונות של השיטה הוא שהמורים יישחקו פחות ואז פחות מורים יעזבו. הזדמנות נוספת לרפורמה שלא נוצלה, לדבריו, היא המעבר לחמישה ימי לימוד בשבוע גם בבתי הספר היסודיים וחטיבת הביניים, מה שהיה מתאים לשבוע העבודה של ההורים. "לדעתי, מיד אחרי הקורונה היה צריך להיכנס למשא ומן עם המורים שלא כולל רק שכר". טביביאן־מזרחי אומרת שהקורונה אילצה את המערכת לבחור בין המקצועות ולצמצם שעות. "היו צריכים להמשיך עם האילוץ. בעיניי אפשר לוותר על חלק מכמות השעות. אז לא רק שלא היו חסרים מורים אלא היו נשארים עם הטובים ביותר".
הקורונה התאפיינה בהעברת הרבה מאוד סמכויות לרשויות המקומיות ולמנהלי בתי הספר. אחריה הובילה שאשא ביטון רפורמה הכוללת העברת 2.5 מיליארד שקל לשליטת הרשויות והמנהלים, הקרויה גפ"ן (גמישות פדגוגית וניהולית). מתוכם חצי מיליארד שקל תקציבים חדשים ו־2 מיליארד שקל שאוגדו מתקציבים קיימים. לדברי שרת החינוך, "אנחנו מעצימים את המורים והמנהלים ומאפשרים להם גמישות וחופש פדגוגי ואפשרות להביא את החזון האישי שלהם והחלומות שלהם". לכאורה מהלך חיובי ביותר אבל על הרפורמה הזו יש מחלוקת קשה ועיקר הביקורת מגיע מהמנהלים עצמם. "אתה לא מבין שעובדים עליך בעיניים", אומר לוי. "לקחו את כל התקציבים, הכניסו אותם למערכת מסורבלת עם המון טפסים דיגיטליים וקוראים לזה אוטונומיה. זו בדיחה".
גם מסמך של ארגון מנהלי בתי הספר "מנהיגים" תוקף את התוכנית בחריפות וטוען שהיא דווקא פוגעת ביכולת הפעולה של המנהלים. הוא מגדיר אותה כ"דוגמה לפעולה תזזיתית של משרד החינוך שנבעה מהרצון של בעלי התפקידים ליהנות מיוקרה ציבורית קצרת טווח, אך קידום השינוי נעשה באופן נמהר וחפוז תוך גרימת נזקים חמורים לעשייה בשדה בתי הספר, ופגיעה קשה בתלמידים, בעשייה וכן ביכולת מנהלות ומנהלי בתי הספר לפעולה מיטבית".
"בעיניי גפ"ן היא שיטת תקצוב חדשה והיא לא נותנת אוטונומיה", מסכימה גם טביביאן־מזרחי. "זה כאילו החזירו להם שליטה אבל זו שליטה מדומה כי הם לא צריכים להיות קניינים. הם צריכים לקבוע יעדים ולהשיג אותם באמצעות המורים. אם המנהל לא מחליט על כוח האדם ותוכנית הלימודים, אז זה לעג לרש להגיד לו 'קח מיליון שקל ותקבל אוטונומיה'. מה שעושים זה הפרטה של המערכת לתוכניות עצמאיות". "כל שנה וחצי מתחלף שר חינוך", אומר לוי. "אנחנו לא מתייחסים ברצינות לרפורמות של שרי חינוך. אנחנו מחכים שהשר יתחלף ומשליכים אותן לאשפה".
סמנכ"לית חינוך ורווחה במרכז השלטון המקומי מיכל מנקס רואה את הרפורמה הזאת באופן הרבה יותר חיובי. "השרה מינפה את הרעיון של גמישות לרשות המקומית ולמנהלים. אני רואה בזה הזדמנות מרהיבה, זו פעם ראשונה שיוצאים למהלך כל כך גדול". בנוגע לטענות על בירוקרטיה היא אומרת ש"אפשר ללמוד להתנהל מול המערכת לאט".
"יכול להיות שמפספסים בטכניקה אבל הרוח נושבת בכיוון הנכון", משוכנע גם קינן. הורביץ אומר ש"בעיניי מדובר בצעד אמיתי שספק אם היו עושים בלי המשבר. יותר טוב שהמנהל יחליט מה טוב לילדים מאשר מישהו בירושלים".
שאשא ביטון השיגה חצי מיליארד שקל לתיקון הנזקים והפערים שיצר משבר הקורונה והפנתה חלק גדול מהם לתיקון נזקים חברתיים ורגשיים. זאת, בהנחה שילדים במצוקה רגשית וחברתית מתקשים מאוד ללמוד. קינן סבור שמדובר במהפכה של ממש בגישה של המערכת. לדבריו, בעבר השאלה היחידה שמנהלי בתי ספר יסודיים היו נשאלים על ידי המפקחים היתה איך ההכנות לבחינות המיצ"ב הארציים. "עכשיו משרד החינוך הרבה יותר נדיב במשאבים להשלמת פערים רגשיים. עכשיו ישאלו אותם גם על רווחת הילדים וכמה ילדים יש עם בעיות רגשיות וכמה ילדים בסיכון". לדבריו, המשמעות של זה היא שהרבה פחות ילדים יועברו לכיתות חינוך מיוחד ובמקום זה יטפלו בבעיות שלהם במסגרת הקיימת.
ראש החוג לחינוך במסלול האקדמי של המכללה למינהל פרופ' יערה בראון אומרת גם היא ש"היום ברור לכולם שהשאלות הרגשיות והחברתיות הן השאלות הכי חשובות בחינוך והעניין של להספיק את החומר מתגמד. הילדים מאוד התערערו מהבחינות הרגשיות והחברתיות וגם המורים. השאלה היא האם בתי ספר מצליחים לשנות את האקלים הבית ספרי כדי לשים את השאלות החברתיות והרגשיות במרכז, כשהמערכת כל כך מיושנת ויש מורים שרואים את תפקידם בלכסות את החומר".
אבל טביביאן־מזרחי מודאגת מהמצב שבו המערכת שופכת תקציבים לרכישת תוכניות רגשיות בזמן שזה היה צריך להיות חלק מתפיסה של כל המורים שחלק מהלימודים הוא הנושא הרגשי. "חצי מיליארד השקלים הלכו לקבלנים במקום למורים. אי אפשר להפריד וליצור מצב שהמורה שופך את החומר ואת ההיבטים הרגשיים נותנים ספקים חיצוניים", לדבריה, זה רק יחריף את המחסור הקיים ביועצות חינוכיות מכיוון שגופים שיספקו תוכניות רגשיות לבתי הספר יציעו להן משכורות הרבה יותר גבוהות. "כבר רואים תנועה של יועצות חינוכיות לעמותות. מצד אחד, רוצים לחזק את המערכת. מצד שני, מוציאים הרבה מאוד כסף מחוץ למערכת ומפריטים אותה", אומרת טביביאן־מזרחי.
לוי סבור שגם בתחום זה יש יותר כוונות טובות ממעשים. לדבריו, "היו ניצנים של הכנסת חינוך חברתי ורגשי למערכת החינוך אבל זה לא זז ולא התגשם". הוא מספר שפסיכולוגיות ויועצות חינוכית לא מעוניינות לעבוד בסכומים שמשלמים להן במשרד החינוך. בימים האחרונים פתחו היועצות החינוכיות בקמפיין לשילובן בהסכם של הסתדרות המורים, ובין היתר למתן פיצוי על העבודה שלהן בשעות חריגות ובחופשים, מכיוון שהן נקראות בכל פעם שיש אסון או משבר.
גם אם אפשר להסכים עם שאשא ביטון שצריך לתקן נזקים רגשיים לפני שהתלמידים יתפנו ללימודים, אי אפשר להתעלם מהנזקים הלימודיים והפערים הגדולים שנוצרו בתקופת הקורונה. בסופו של דבר, בשכבות החזקות יש מחשב לכל ילד וגם פינת לימוד. בשכבות החלשות הרבה פעמים לא היה מחשב, לא היה חיבור לרשת ולא היתה פרטיות. וכמובן שבשכבות החזקות היו מורים פרטיים והתארגנו קבוצות לימוד.
ה־OECD העריך שהתלמידים שהיו חשופים למשבר הקורונה יאבדו כמה אחוזים מהכנסתם העתידית. בכיר במערכת החינוך אומר ש"זה נשמע לא רחוק מהמציאות בייחוד כשמדובר באוכלוסיות חלשות. אני מקווה שאלה שנשארו להם מספיק שנים במערכת ישלימו את הפערים". אבל הלקח העיקרי שלא הופנם, לדברי הבכיר, הוא ש"אני לא בטוח שאנחנו ערוכים לגל נוסף". לדבריו, "מי שגר עם כמה אחים בדירת שניים וחצי חדרים ימשיך לגור בדירה כזו", והפתרון צריך להיות מרחבי למידה ציבוריים. הוא גם לא משוכנע שחל שיפור מספיק ביכולת של המורים ללמד בזום ולא רק להרצות.
ממשרד החינוך נמסר כי עם כניסתה לתפקיד פעלה שרת החינוך שאשא ביטון ל"השבה מיידית של תלמידי מערכת החינוך ללימודים בבית הספר. יוזכר כי במהלך הקורונה תלמידי ישראל הפסידו מספר רב של ימי לימוד והדבר העמיק את הפערים והבעיות הרגשיות והחברתיות וגרם לשיעור גבוה של חרדות ועלייה בניסיונות האובדנות.
"לנוכח מציאות זו, גיבשה שרת החינוך תכנית עבודה, 'באים בטוב – לא מרימים ידיים', שהתמקדה במתן מענים רגשיים וחברתיים, לצד מענים לצמצום פערים בלימודי ליבה – שפה, מתמטיקה, מדעים ואנגלית. התוכנית כללה תקציב של כחצי מיליארד שקל שהוקצה באופן דיפרנציאלי, תוך מתן עדיפות לבתי ספר במדד טיפוח נמוך. תוכנית חדשה שתיכנס למוסדות החינוך בשנה הבאה, 'הכוחות שבדרך', תעסוק ותתמקד בחיזוק החוסן, הרווחה הנפשית וצמצום של התנהגויות סיכון". לטענת המשרד הוא "מעודד את בתי הספר לקיים למידה מגוונת מחוץ לכיתות, במסדרונות, במרחבי בית הספר ובמרחבים הסמוכים לו ומעודד את השימוש במחשבים".
בהתייחסם לתוכנית גפ"ן, אומרים במשרד כי "מדובר בתוכנית מהפכנית שלראשונה מעבירה לרשות בתי הספר תקציב גמיש בהיקף של כ־2.5 מיליארד שקל. כל בית ספר מקבל תקציב דיפרנציאלי שנע בין 300 אלף שקל למיליון שקל. מנהל בית הספר אשר מכיר טוב יותר מכולם את צורכי התלמידים יכול לרכוש באמצעות התקציב מגוון של שירותי חינוך, המותאמים לצורכיהם. באופן טבעי רפורמה רחבה וגדולה כמו גפ"ן מעלה קשיים. המשרד מלווה את השדה החינוכי, קשוב לו, ועד עתה בוצעו עשרות רבות של שינויים והתאמות בתוכנית".
