ילדים באולם המשפט
ילדים באולם המשפט
מקומם של הילדים בבתי הספר ובמגרש המשחקים הפיזי או הוירטואלי ולא בבתי המשפט- הפיתרונות אצל אנשי המקצוע וההורים
אני לא עומדת בפני מצוקות של ילדים, זה נוגע בילדה הקטנה שבי ומפעיל את רמ״ח אבריי ושסה גידיי.
ככה קרה כשפנו אליי ההורים של מאור (שם בדוי) וסיפרו לי על ההתעללות שעבר בבית ספר היסודי על ידי חברה לכתה, חרמות, נידויים, השפלות, מכות, פשוט נורא. בניסיונו להילחם חזרה השיב בכתב, באמצעות המקלדת – ענה, קצת קילל והשיב קצת אש, לא הרבה מעבר ולא משהו שלא ראינו כבר. ילד מוחרם ופגוע – עונה זעקה בוואטסאפ של הכתה.
לרוב במצבים של חרמות או אפילו במצבי קיצון של הטרדות ותקיפות מיניות בין ילדים – אנחנו מערבים את מערכת החינוך והרווחה, מתדיינים עם גורמי הרשות המקומית הרלוונטיים ומנסים למצוא את הדרך ליצור הפרדה ולהכניס גורמי טיפול על מנת למזער עד כמה שניתן טראומות ונזקים.
אבל מאז השביעי לאוקטובר נראה כי הכל יצא משליטה והאיזון האוניברסלי כולו הופר – וכך, הופיעו במשרדי הוריו של מאור בין ה – 12, מבוהלים, מפוחדים, בהלם גמור כאשר בידם מכתב מאת עורך דין, מופנה למאור הקטין, ובו דרישה לפיצוי של לא פחות מ100,000 ש״ח.
ואם זה לא חמור דיו, הרי שבמקביל פנו הוריה של הילדה, לבית המשפט השלום, למתן ״צו למניעת הטרדה מאיימת״. ילדה בת 13 נגד ילד בן 12. קטינה נגד קטין בהליך אזרחי, בבית משפט שלום.
הכצעקה?!
הנה כי כן, התייצבנו למועד הדיון, כאשר בעל הדין הוא ילד בגיל יסודי – מעמד מפחיד ומצלק לאדם מבוגר והנה, ילד שאמור לשחק בהפסקה בקלפים וכדור ומשחקי דמיון עומד כבעל דין מול שופט. שני ילדים, האחד מול השני. סיטואציה קפקאית לחלוטין.
השופט גם הוא הבין את גודל האבסורד, ברור היה כי הוא עצמו אינו מעוניין לשפוט בין ילדים, הוא נע בין תחושה של מורה בהפסקה לתחושת קבס מהמחשבה כי באולמו יעמדו ילדים לחקירה. השופט נזף בהורי הילדה ובעורך דינה וניסה בכל דרך לשכנע אותם לחזור בהם. לשבת, לשוחח, למצוא פתרון ולהגיע להסכמות סבירות ויעילות– הרי הם ההורים למען השם! עד כמה איבדו כל סמכות הורית או שליטה שנדרשים הם לפנות לבית המשפט על מנת שיפתור ריבים בין ילדים טרום גיל מצווה. מי אשם יותר ומי פחות? ברור שהאחריות היא על המבוגרים! והנה עומדים ילדים קטנים ועל כתפיהם מונח מלוא כובד משקלו של הדין.
ניסיתי לדבר אל ליבם של הורי הילדה ועורך דינם, עוד טרם הדיון, ניסיתי להסביר להם כי בית המשפט הוא לא מקום לילדים, זה לא מגרש משחקים, ככה לא מחנכים. התפקיד של ההורים הוא לשלוט בסיטואציה, לאסוף את הילדים, לאחד כוחות, להראות להם כי הם בשליטה, כי הם יודעים כיצד לנווט בין מכשולי החיים – להוות אבן יציבה. התחננתי אליהם כי יפנו לאיש מקצוע חזק, פסיכולוג /ית קליניים אשר יעזור לילדים ולהורים לעשות סדר בכאוס אותו הם חיים.
תחנוניי לא עזרו, הורי הילדה התעקשו לקבל צו נגד הילד וסירבו אף להתחייב כי בתם שלהם תמנע בעצמה מלהטריד ולהפחיד ולהחרים – ואין להתפלא על כך, שהרי איך יתחייבו בהעדר כל סמכות הורית עד כדי פניה לערכאות שתפריד כוחות בהפסקה.
עורך דינה של הילדה (לשם מה למען השם צריכה ילדה עורך דין?!) גיבה את המיליטנטיות של ההורים והוסיף שמן למדורה, תוך התעלמות גמורה מהאבסורד, מהנזק ומהעובדה שעומדים באולם שני ילדים הלומים ואבודים.
מרשיי, לקחו אחריות על בנם – ובין אם הוא צודק בהתגוננתו אל מול החרם ובין אם זעמו מוצדק, נאלץ ילד בן 12 להיות המבוגר האחראי בחדר מלא מבוגרים אשר איבדו את הצפון.
האחריות של אותו הילד והוריו התגלתה כדרך המלך וחבל שזו לא התקיימה בשיחת סלון בין ההורים או לכל היותר בחדר המנהלת יחד עם המורה, היועצת והפסיכולוגית משפ"ח.
אני מרגישה כי מאז השביעי לאוקטובר האבסורדים גדלים, אנשים אינם סומכים על עצמם, המחלוקות עצימות יותר ויותר, אין גמישות, אין פשרה – וששים מדי לקרב.
ככה לא מנהלים משבר בכלל ושל ילדים בפרט, אין לילדים מה לחפש בבתי משפט, שמותיהם צריכים להתנוסס על מחברות וקלמרים ולא על כתבי בי – דין.
כולם יצאו פצועים.
ומילה נוספת על המומחיות הנדרשת בייצוג קטינים ומצוקותיהם, שאף היא ניכרה בתיק זה בעוד עורך הדין התעקש לנהל דיון בשפה משפטית יבשה ללא כל אחריות לנזק המטורף הנדרם להם מעצם המעמד ושודאי ניתן למנוע אותו בשיח טיפולי.
לבסוף השופט דחה את בקשת הילדה (באמצעות מבוגריה) וזרק אותם מאולמו. בית משפט הוא לא מקום לילדים הוא אמר.
אני מדמיינת את תחושת ההקלה אותה הוא חש בעודו שב לתיקים "הרגילים" הנחים על שולחנו. מקומם של מבוגרים לריב ולהילחם עבור הילדים ושל ילדים לשחק במגרש המשחקים ופה התהפכו היוצרות.
מאת אווה שטיינמץ- עו"ד, שותפה מייסדת, א. אלטו קליין שטיינמץ , משרד עורכי דין
d&b – לדעת להחליט
