אין מקום לכיתות ובתי ספר חדשים: מערכת החינוך לא ערוכה לצפיפות הגוברת בערים
אין מקום לכיתות ובתי ספר חדשים: מערכת החינוך לא ערוכה לצפיפות הגוברת בערים
ישראל היא מהמדינות עם צפיפות התלמידים הגבוהה ביותר ב-OECD והבעיה רחוקה מפתרון. בזמן שהגידול באוכלוסייה גורם לצמצום שטחי הבנייה ולמצוקת שטחים לבניית מוסדות ציבור, אין אפשרות להקים בתי ספר חדשים במקום אלה שלא ראויים לשימוש, ומשרד החינוך ממשיך להיות מנותק
ישראל היא אחת המדינות עם צפיפות התלמידים הגבוהה ביותר מבין מדינות ה-OECD. נכון לשנת 2019 בבית ספר יסודי מספר התלמידים הממוצע בכיתה בישראל עומד על 26.3 לעומת ממוצע של 20.4 בקרב מדינות הארגון. בחטיבות הביניים עומד מספר התלמידים הממוצע בכיתה בישראל על 28.09 לעומת ממוצע של 22.51 תלמידים בכיתה בקרב מדינות הארגון. על פי תחזית הלמ"ס, עד שנת 2050 צפוי מספר התלמידים לעמוד על 3.052 מיליון, מדובר בעלייה של 62.6% לעומת 2021. בעקבות הגידול הצפוי במספר התלמידים מערכת החינוך תידרש לתוספת של כ-24 אלף עובדי הוראה ומורים ול-46 אלף כיתות לימוד נוספות. בעוד שאת מספר המורים המבוקש עוד ניתן יהיה להשיג כיוון שהאוכלוסייה עצמה גדלה, הרי שאותו גידול באוכלוסייה גורם לצמצום שטחי הבנייה בעיר, ובתוך כך גם את עתודות הקרקע ל-"שטחים חומים" המיועדים למבני ציבור ועליהם ניתן יהיה לבנות בתי ספר חדשים וכיתות לימוד נוספים.
"אנחנו בעיצומו של משבר", אומר האדריכל ערן זילברמן, מתמחה בתכנון מבני ציבור בדגש על מבני חינוך, אשר זכה בשנה שעברה בפרס רכטר היוקרתי על תכנון חטיבת ביניים חדשנית בכפר סבא. "לרשויות המקומיות יש מצוקת שטחים חומים והקושי הגדול ביותר שלהן הוא איך להקים בית ספר חדש על חשבון בית ספר קיים. בשכונות החדשות, נניח, עוד יש התאמה ומקום, אך ברשויות שבהם אין שטחים חומים חדשים, כמו ברמת גן, הרצליה, גבעתיים הקושי גדול. בערים הללו יש בתי ספר ותיקים שכבר לא ראויים לשיטות הלימוד העדכניות והם נדרשים להרס ובנייה מחדש".
לטענת זילברמן, "התקלה היא תקלה אסטרטגית של המדינה ולא בהכרח של הרשויות. הראייה האסטרטגית של המדינה שתכננה את עצמה ל-2020 לא לקחה בחשבון את הגידול המשמעותי באוכלוסייה כמו גם את הצטופפות הערים כתוצאה מתוכניות תמ"א. בניינים שפעם היו 3 קומות הופכים להיות בניינים של 7 קומות וכל בניין כזה מאכלס עכשיו משפחות עם ילדים ולא בהכרח אוכלוסייה מבוגרת. כל בניין כזה יכול להיות בעצם גן ילדים. אם יש 4 דירות בקומה ולכל אחד יש שלושה ילדים זה 12 ילדים בקומה. בשבע קומות יש כבר 84 ילדים. הביקוש והגידול באוכלוסייה מקטין את הקצאות השטח שנכתבו בתב"ע לפני 20-10 שנה ושהיום כבר לא רלוונטית ולכן עושים בהן שינויים. אם בעבר היה מקובל הקצאה של 16-12 דונם לבית ספר, היום מצטמצמים אפילו עד 5-7 דונם לבית ספר של 18-24 כיתות".
לפי שעה נדמה כי משרד החינוך עדיין לא הפנים את גודלה. נתונים שפורסמו על ידי מכון המחקר של הכנסת מפברואר האחרון חשפו כי בתוכנית החומש החדשה לשנים 2026-2022 אישר משרד החינוך את בנייתן של כ-17 אלף כיתות לימוד בלבד בבתי הספר ובגני הילדים. לכך ניתן להוסיף עוד כאלף כיתות שתוקצבו במסגרת התוכנית הכלכלית לצמצום הפערים בחברה הערבית. לכאורה מדובר במספר כיתות לימוד שעונה על הצורך שעולה מתחזית הלמ"ס לתקופה זו (כ-7,000 כיתות), אך כזה שלא לוקח בחשבון שני דברים חשובים שנחשפו בדו"ח מבקר המדינה שעסק בנושא: ראשית, נכון ל-2020 ישנו מחסור של 10,219 כיתות לימוד. שנית, משרד החינוך לא מתקצב את בנייתן של כל הכיתות החדשות למרות שהוא מכיר בצורך שלהן.
על פי הדו"ח שהתפרסם במאי האחרון, בשנת 2020 הוכר צורך ב-15,377 כיתות חדשות, אולם 66% מהכיתות לא תוקצבו ובנייתן לא החלה. מדובר בעלייה ביחס לשנת 2017 שבה עמד המחסור על 7,487 כיתות. "בתוכניות החומש", נכתב בדו"ח, "לא ניתן מענה לפער הקיים בין מספר כיתות הלימוד הנדרשות שהוכר הצורך בהן ובין מספר הכיתות המתוקצבות, וכי התוספת השנתית אינה מדביקה את הגידול בצורך המתחדש. המשמעות היא שמתוכנית חומש אחת לבאה אחריה הפער בין ההכרה בצורך בכיתות לימוד למספר כיתות הלימוד המתוקצבות הולך וגדל. מתוך כך, תוכניות החומש אינן מצליחות להשיג יעד מרכזי הטבוע במהותן כתוכניות ארוכות טווח - לצמצם ולסגור את המחסור המתמשך בכיתות לימוד".
המצב גרוע אף יותר כאשר בוחנים את הנתונים שמפרסם משרד החינוך בעצמו. בין השנים 2020-2010 הוקצו 24.9 מיליארד שקל במצטבר לטובת בנייה של כיתות לימוד חדשות. בתקופה זו נבנו 20,679 כיתות מתוכן 15,940 כיתות במוסדות לימוד ו-4,739 כיתות גן. מדובר על קצב בנייה של 1,880 כיתות בממוצע בשנה בתקציב של 2.26 מיליארד שקל בממוצע בשנה. בחמש שנים מדובר ב-9,400 כיתות לימוד חדשות, הרבה פחות מהצורך שהכיר בו משרד החינוך בתוכנית החומש. אם לא די בכך, נתוני המשרד מראים בבירור כי מספר הכיתות שבנייתן הסתיים נמצא בירידה מתמדת לאורך השנים. אם ב-2016 הסתיימה בנייתן של 1,992 כיתות במוסדות הלימוד (ללא כיתות גן) הרי שב-2019 מספרן עמד על 972 כיתות בלבד ובשנת 2020, על רקע משבר הקורונה הסתיימה בנייתן של 73 כיתות בלבד. באותה שנה, דרך אגב, התקציב שהוקצע לטובת בנייה של כיתות חדשות עמד על 3.1 מיליארד שקל כשמספר כיתות הלימוד שהיו במהלך בנייה באותה שנה עמד על 3,979 כיתות במוסדות חינוך ו-435 כיתות גן.
"אנחנו במשבר נדל"ני שבו קצב הגידול של שכונות חדשות לא בהלימה אחת לקצב ההקמה של מוסדות חינוך", טוען זילברמן. אם לא די בכך, "אין הלימה בין תקציב משרד החינוך לעלות הבנייה בפועל. סטטיסטית, עלות בית ספר במדינת ישראל היא 8,000 שקל ברוטו למ"ר בממוצע ארצי, ותקציב משרד החינוך עומד על כ-5,000 שקל ברוטו למ"ר בממוצע. מדובר על סכום שכולל את עלות הקמת המבנה, עלות הפיתוח, עלות הבלתי צפוי מראש, עלות המע"מ, תקורות, עלות שכר המפקחים והמתכננים ועוד". מי שמשלים את הפער היא הרשות המקומית שלטענת זילברמן, מוסיפות מקופתן 30% לתקציב משרד החינוך: "רשויות חלשות", הוא אומר, "מתקשות מאוד להשלים את הסכומים האלו ולכן נוצר קיטוב גדול בין מרכז הארץ לשאר המדינה או בין רשויות חזקות לרשויות פחות חזקות".
"לצערי, התקציב התכנוני הוא לכיוון הזול ביותר", אומר האדריכל ויקטור אבקסיס, ממלא מקום יו"ר התאחדות האדריכלים ובוני הערים, "לתכנון זול יש משמעויות. ביצוע בפועל שהופך להיות יקר יותר ואיכות שבסוף התלמידים מקבלים. אנחנו חייבים לעמוד בתקנים אבל ברגע שאין מספיק תקציב לחקור את המגרש, לפתח את כל האפשרויות והפוטנציאל, לייצר חלופות, לדבר עם כל הגורמים הרלוונטיים, אם אין לך זמן ואתה בתקציב מוגבל אתה לא יכול להרשות לעצמך להתעמק בחלופות. בסוף זה כמו כל דבר, אם אתה לא משקיע אתה לא מקבל, התכנון לא שונה. ברגע שאין מספיק תקציב לתכנון אין ספק- האיכות נפגעת וגם הביצוע מסתבך".
לדבריו של אבקסיס, מבני החינוך הרומנטיים עם החצרות הענקיות והעציים כבר לא ייבנו יותר. "צריכים להצטופף", הוא אומר, "גם במקומות שבהם יש עתודות קרקע אין ברירה אלא לבנות לגובה בשביל להשאיר קרקע לעתיד ולא לשרוף אותם על מבנים של קומה אחת או שניים". תכנון של מבני ציבור ברמת צפיפות גבוהה גוררת מורכבות תכנונית גבוהה יותר ככל שעולים לגובה וככל שעולה הצורך בעירוב שימושים של המבנה. "כדי שהדבר הזה יקרה צריך להעלות דרמטית את תקציבי התכנון, לאפשר גמישות תכנונית גדולה יותר ולעלות את שכר התכנון. כמתכננים מבנים בצפיפות גבוהה צריכים לתכנן יותר לעומק". בהעדר תכנון מתאים, מסביר אבקסיס: "חווית הלימוד נפגעת. בסוף יש תקנים שבהם בתי הספר צריך לעמוד מבחינת גודל כיתה וכו', אבל איך בית הספר נראה? איפה הילדים בהפסקות?".
הצפיפות הבלתי נמנעת מחייבת את הרשויות המקומיות לחפש פתרונות יצירתיים כדי להתמודד עם המחסור בכיתות לימוד שכולל בין היתר את הגדלת מספר התלמידים בכיתה, עירוב שימושים, שילוב בין בתי מגורים לגני ילדים ורישום תלמידים לבתי ספר שלא באזור מגוריהם. כמו כן, המחסור בקרקעות מחייב את הרשויות לקדם בנייה לגובה של בתי ספר, דברים שקורים כבר היום בכפר סבא, גבעתיים ותל אביב וצפוי להתרחב מחוסר ברירה לערים אחרות. "היתרון בבניה לגובה", מסביר זילברמן, "הוא שבתא שטח קטן אפשר להכניס בית ספר יותר גדול עם 24 כיתות שזה קצת יותר מהסטנדרט של ה-18 כיתות. בבנייה לגובה אין השפעה על תפוסת התלמידים. גודל הכיתה לא רק שיורד הוא אפילו עולה".
ועדיין בעיית הצפיפות במערכת החינוך רחוקה מפתרון. לדברי זילברמן, "משרד החינוך מתקצב כיתות לפי 53 מ"ר בכיתות בבתי ספר יסודי והרשויות המקומיות מגדילות את השטח על חשבונן ל-60 מ"ר בגלל הדרישות הפדגוגיות ובגלל הצפיפות הפיזית". אולם, "בכיתה כזו נכנסים 35 תלמידים וגם זו צפיפות מאוד גבוהה", הוא מסביר. יתרה מכך, אף על פי שהמציאות בשטח כמעט שמחייבת לבנות בתי ספר לגובה, כיום ניתן לבנות בית ספר רק עד לגובה של ארבע קומות. "מגבלת הארבע קומות של בית ספר היא לא מגבלה סטטוטורית היא מגבלה פיזית", אומר זילברמן, כי כשעולים לחמש קומות יש קושי גדול לתלמידים לעלות את הקומות. מעליות בבית ספר אומנם קיימות אך הם לא נגישות למי שלא נדרש לזה, כלומר מעלית פעילה אך ורק לאנשים עם לקות".
