חמש שנים ממועד תחולת חוק חדלות פרעון - האמנם מממש את ייעודו?
חמש שנים ממועד תחולת חוק חדלות פרעון - האמנם מממש את ייעודו?
חמש שנים חלפו ממועד תחולת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי. האם "לנער הזה" פיללנו? האמנם מדובר בשיקום כלכלי, או שהקשר בין שם החוק לדין שיצר הוא הפוך מהצהרתו?
מתברר שהשינויים בחוק, בנהלים שקבע הממונה על חדלות הפרעון, והפסיקה, גרמו להרעה דרמטית במצבם של חייבים תמי לב לעומת הדין שקדם לחוק.
קחו את עניין קביעת צו התשלומים החודשי - תשלום שאמור לשקף את יכולתו של היחיד (כך מכונה חייב שאינו תאגיד), לפי ניתוח אובייקטיבי של נתוניו הסובייקטיביים. בחוק נקבע שהיחיד ישלם תשלומים חודשיים לפי לכושר השתכרותו ודמי מחיה בכבוד בהתחשב בנסיבות ובמצבו המשפחתי. בפועל, למרות הסמכות לשר המשפטים להתקין תקנות לקביעת אלה, לא כך היה.
הממונה קבע, ללא הסמכה, נוהל אמות מידה לקביעת תשלום חודשי לחייב (גרסה אחרונה מינואר 2024). הנוהל ביטל, הלכה למעשה, את דו"ח הוועדה לבחינת תכנית הפירעון בהליך פשיטת הרגל בראשות פרופ' רון מדצמבר 2015, אשר המליצה על פרמטרים אחידים לגיבוש תכנית פירעון לחייב ועל פרמטרים לחישוב דמי המחיה. הדוח אומץ ע"י שר המשפטים והממונה. ברם, מסיבות תמוהות, הוראות הנוהל מתעלמות מהדוח, למעט אזכורו הלאקוני.
חלף הדוח, נקבעו בנוהל סכומי מחיה, שאינם ריאליים, ושמבוססים על קצבאות הנכות מהביטוח הלאומי (שאין חולק שאינן מאפשרות קיום בכבוד). מדובר בדמי קיום בסך 4,291 שקל, ו-5,671 שקל ליחיד ולזוג בהתאמה, ובנוסף, 1,500 שקל בגין כל ילד.
אין צורך במומחים לכלכלת המשפחה כדי להפנים שיחיד אינו יכול להתקיים מהסכומים לעיל. רק הוצאות מדור עולים בהרבה על הסכום לעיל.
גם ההוראות בנוהל בעניין כושר ההשתכרות של היחיד הן פגומות בכך שהן מבוססות על ממוצע של אנשים בעלי השכלה/גיל/ניסיון דומים ליחיד, אך ההוראות מתעלמות מכושר ההשתכרות הסובייקטיבי של היחיד, ונסיבותיו.
לכן, תוצאת הנוהל ויישומו, תוך התעלמות מנתונים ריאליים ושיקולים אובייקטיבים ביחס ליחידים, היא שנקבעים על ידי הממונה צווי תשלומים לא ריאליים, שבינם לבין מטרות השיקום, אין ולא כלום.
כתוצאה ישירה מצווי תשלומים המנותקים מעובדות ומניתוח כלכלי ענייני, קיימת תופעה רחבה של אי עמידתם של יחידים רבים מאוד בדרישות ההליך, בשל אי יכולתם לעמוד בנדרש לפי הצווים. כתוצאה מכך, כדבר שבשגרה, יחידים מוצאים מההליכים בעניינם בתדירות גבוהה, ונזרקים למלתעות ההוצאה לפועל., לתופעות מצערות אלה יש תוצאות הרסניות על היחידים, ומחירן החברתי הוא יקר מאוד.
החלופה בחלק מהמקרים לאי עמידת היחיד בצווים, שהיא היחיד כביכול עומד בחובותיו לפי ההליך, אך זאת באמצעות קרובי משפחתו או חבריו, שבניגוד לכל דין או צדק, נאלצים ליטול על עצמם חובות, שאינם שלהם.
דוח וועדת חריס (סעיף 51) מתייחס לאפשרות בלתי רצויה ומעוולת לעיל כדלקמן: "בגיבוש תכנית הפירעון אין מקום להעלות דרישות כספיות כאשר ברור, כי אין ביכולתו הכלכלית של החייב לשלם ממקורותיו האישיים את הסכום הנדרש והסכום ישולם בפועל ממקורות חיצוניים אחרים, כגון: בני משפחה וחברים, המתגייסים לעזרתו של החייב ומעוניינים לסייע בידיו לצאת לדרך כלכלית חדשה. הבסיס לעמדה זו הוא העיקרון המשפטי, לפיו חובותיו של חייב בהליך פשיטת הרגל הם חובות אישיים שיש לפרוע אותם באמצעות מימוש נכסיו של החייב והכנסותיו עד למיצוי הליך פשיטת הרגל ומתן ההפטר."
עוד המחשה לכך שהנוהל משית תשלומים גם על אחרים מתבררת מכך שגידול בהכנסת בן/בת הזוג של היחיד (ללא שיוני בהכנסתו שלו), מגדיל את צו התשלומים הנדרש מהיחיד, וזאת, ללא הנמקה ובניגוד לדוח וועדת חריס.
לפי מאגר משפטי נפוץ, מתחולת החוק ניתנו בבתי משפט השלום מעל 3,400 החלטות בנושא צו תשלומים, ומעל 1,550 החלטות בנושא הוצאת יחידים מההליך. עיון בחלקן מלמד שברובן המכריע, ההוצאה מההליך, היא, ככל הנראה, בשל צווי תשלומים מופרזים.
ההחמרה הקיצונית בנוהל אמות מידה לקביעת תשלום חודשי לחייב והגדלת צווי התשלומים במאות אחוזים לעומת הדין הקודם, לסכומים שאינם ריאליים עבור יחידים (חייבים) רבים, היא מההרעות הבולטות שהחוק יצר. הרעות נוספות בדין הן כדלקמן: עניין החלשת הגנת דירת המגורים (או ביטולה), ביטול מעמד חייב מוגבל באמצעים בהוצל"פ, איון אפשרות יציאה לחו"ל (גם כאשר קיימת הצדקה לכך), איון האפשרות להקדים תשלומים. חלק מהרעות אלה פוגעות גם בנושים, ובכך הן בבחינת LOSE LOSE.
במה הטיב החוק עם היחידים לעומת הדין הקודם? התשובה, ככל שקיימת, לוטה בערפל. אביע תקווה ותפילה שהעתיד יאיר זאת היטב.
עו"ד אסף מירוז הוא יוצא מערכת הבנקאות ועוסק בייצוג לקוחות מול בנקים ויחידים בתיקי חדלות פירעון
