פרשנותועדת נגל סיפקה את הסחורה
פרשנות
ועדת נגל סיפקה את הסחורה
דו"ח הוועדה לבחינת תקציב הביטחון מקטין את הסיכון לעשור אבוד, מגדיל את הוודאות בנוגע לעתיד התקציבי ומוריד מהשולחן את הרעיון של הצמדת תקציב הביטחון לתוצר. חבל שיו"ר הוועדה, פרופ' יעקב נגל, עשה לדו"ח יחסי ציבור גרועים כשניסה להסתיר את המחירים
צריך לפתוח בשורה התחתונה - מנקודת ראות מאקרו־כלכלית, הוועדה לבחינת תקציב הביטחון ענתה על הציפיות הבסיסיות ממנה. תוספות התקציב שהוועדה ממליצה עליהן הן כאלה שניתן להתמודד איתן מבלי לפגוע דרמטית בצמיחה, ובהחלט מאפשרות למשרד האוצר לשמור על מתווה פוחת של יחס חוב־תוצר מ־2027 ואילך.
המטרה העיקרית של הקמת הוועדה היתה למנוע עוד "עשור אבוד", מצב שבו בהשפעתם של אירועי השעה הדרמטיים, מקבלי ההחלטות מעניקים צ'ק פתוח למערכת הביטחון, שלא ניתן יהיה לאזנו באמצעות מסים וקיצוצים, ושיפגע בצמיחת המשק. המצב הזה נמנע. התוספת המומלצת ל־2026 היא 15 מיליארד שקל, שהם כ־0.75% תוצר, סכום נמוך מההערכות ערב פרסום מסקנות הוועדה, וסכום הנמוך ביותר מחצי מהדרישה המינימלית של מערכת הביטחון. במקביל, התוספת המומלצת ל־2025 היא שישה מיליארד שקל, והוועדה מציעה לממן אותו מתוך רזרבה של 0.5% תוצר שנשמרה בתקציב 2025, כלומר, משמעות ההמלצה היא שב־2025 תקרת הגירעון עדיין תעמוד על 4.9%.
במובן הזה, להמלצות הוועדה יש ערך רב גם כלפי חוץ. עד לפרסום ההמלצות, היתה אי ודאות גדולה לגבי תקציב הביטחון. כעת, לכולם ברור שאם לא יהיה אירוע ביטחוני חריג, הרי שהמלצות הוועדה הן הרף העליון לתקציב, ולפיכך השווקים וחברות הדירוג צפויים להגיב בצורה חיובית לעצם פרסום הדו"ח.
יתרה מזו, הדו"ח תרם תרומה משמעותית מבחינה מאקרו כלכלית, כשהוריד מהשולחן, כנראה אחת ולתמיד, את הרעיון החביב על צה"ל של הצמדת תקציב הביטחון לתוצר - כל התוספות מנוסחות במונחים נומינליים ולא במונחים של אחוזי תוצר. לפיכך, תקציב הביטחון כאחוז מהתוצר הולך לרדת גם אחרי המלצוות הועדה. במילים אחרות: החשש מפריצת תקציב הביטחון קטן משמעותית בעקבות פרסום הדו"ח. כעת, אנו בעולם אחר, של ויכוח תקציבי בין משרד האוצר למשרד הביטחון - ריטואל קבוע וחשוב, שאינו מאיים על עתיד הכלכלה הישראלית.
מאידך ועדת נגל גילתה מידה מסוימת של חוסר מקצועיות ושל רגישות פוליטית עזה באופן שבו היא הציגה את המלצותיה לציבור: פרופ' יעקב נגל, יו"ר הועדה, פתח את מסיבת העיתונאים בכך שהוא סיפר כי שר האוצר בצלאל סמוטריץ' אמר לו "כל מס שנצטרך להעלות בגלל ההמלצות, אני אקרא לזה מס נגל". נגל סיפר כי הוא השיב לו "אני אקרא לזה מס סמוטריץ'".
אבל בהמשך מסיבת העיתונאים התברר כי נגל חשש מאוד מלהצהיר שאם אין מקור תקציבי אחר, יש להעלות מסים, ולשם כך הוא השתמש בשקף מביך, שבו ההמלצה המודגשת היתה "לא להעלות מסים", והמלצה אחרת באותו שקף היתה "לממן את התוספת באמצעות צמיחה". התייעלות במערכת או במשרדי ממשלה - ובוודאי שלא העלאת מסים - אינם מוזכרים בכלל כאפשרות בהמלצות.
הניסוחים הללו הם התחמקות לא אלגנטית משאלת המקורות. ראשית, ההתייחסות לצמיחה כמקור מימון הוא לא מדויק, שכן כשמבקשים מקור תקציבי, צריך להצביע על הסטה בתוך התקציב או מקור הכנסה חדש בהינתן תחזיות הצמיחה הידועות. שנית, מה שהתכוונו הכלכלנים בדו"ח לומר זה שבגלל הצמיחה הצפויה, הרי שגם אחרי התוספת של הוועדה לתקציב הביטחון, שכמובן תגדיל את הגירעון ואת החוב ביחס למצב הנוכחי, הרי שיחס החוב לתוצר עדיין ימשיך לרדת. זאת אומרת, הצמיחה לא "מממנת", אלא גורמת לכך שאנו יכולים "להרשות לעצמנו" את החוב.
נגל לא סיפר לציבור את כל האמת. האמת היתה כתובה בדו"ח, והיא הפוכה: הצמיחה ב־2026 לא תכסה את התוספת התקציבית שהוועדה מציעה, ולכן נכתב בו, "על פי נתוני בנק ישראל עולה כי יידרשו בשנת 2026 ואילך כמה צעדים פיסקליים מרסנים למימון חלק מהגידול המומלץ בהוצאות... הוועדה ממליצה לממשלה לאשר במקביל את המקורות שנדרשים לכך, בחלקם מתוך סל המקורות הפוטנציאליים שהאוצר הציג לוועדה ובחלקם ממקורות נוספים, ככל הניתן ללא העלאת מסים נוספים". במלים אחרות, בדו"ח עצמו יש הפנמה מלאה של הדרישה העקבית של בנק ישראל ומשרד האוצר לשמור על יחס חוב־תוצר יציב ב־2026 ויורד מ־2027 ואילך, יש חזרה על הסיסמה של "לאשר במקביל את המקורות" ויש אפילו הסכמה שייתכן כי יידרשו מסים.
חוסר הרצון של יו"ר הוועדה להיות מזוהה עם "מס נגל" הביאה לכך שהצגת ההמלצות עם הדגש על אי העלאת המסים במסיבת העיתונאים לא עלתה בקנה אחד עם הנחיצות של תוספת התקציב למערכת הביטחון, שנגל כה משוכנע בה.
בכתב המינוי של הוועדה נכתב כי היא "תמליץ על ההקצאה התקציבית לעשור הקרוב לתקציב הביטחון... תוך התייחסות למשמעויות הכלכליות, ההשפעות על תקציב המדינה, ההוצאה האזרחית, חוסנו של המשק, המקורות התקציביים הנדרשים למתוה המוצע, הן ממקורות מערכת הביטחון והן ממקורות חיצוניים".
ובכן, הוועדה כותבת במפורש שהיא נמנעה מלבחור מתוך סל המקורות שהאוצר שם בפניהם - מס נסועה, מס רכוש, ועוד - ובאוצר נהנים לתקוף אותה על כך. אבל צריך להגיד ביושר שהדרישה להצביע על מקורות תקציביים באופן קונקרטי כל כך היא חלשה. ברור שמגוחך למדי שמומחי הביטחון ימליצו אם לקצץ במשרד התרבות או לבטל פטור ממע"מ על פירות וירקות, כשהממשלה יכולה לסגור משרדים מיותרים, לקצץ כספים קואליציוניים ועוד.
המשמעות האמיתית של כתב המינוי העוסק במקורות היא שחברי הוועדה יבינו באופן אינטימי את מגבלת התקציב ואת ההשלכות של השתוללות תקציבית, ולא משנה כמה אוהבים את פרטי ההמלצות. אי אפשר לטעון שחברי הוועדה לא הבינו את מגבלות התקציב באופן עמוק. היתה פה אולי בעיה בסגנון, אבל לא במהות.
