פרשנותלהרחיק את כספי תאגידי המים מידי הרשויות המקומיות
פרשנות
להרחיק את כספי תאגידי המים מידי הרשויות המקומיות
כוונת אלי כהן לסגור את התאגידים עשוי להוזיל את החשבונית לצרכן, אך עלולה לפגוע בתשתיות המים. הפתרון תלוי בהפרדת התקציב מהעיריות
כוונת שר האנרגיה הנכנס אלי כהן לסגור את תאגידי המים, שנחשפה ב"כלכליסט", מחזירה את השליטה במשק המים המקומי לעיריות. השאלה אם מדובר במהלך שיחזיר את תשתיות המים בישראל עשרות שנים אחורה, או במהלך שיחסוך כסף ציבורי, תלויה בעצמה בשאלה אחרת והיא — מי ישלוט בכסף?
תאגידי המים אחראים על ניהול והולכת המים מהכניסה לערים ועד לבתי הצרכנים. על משימה זו מקבלים התאגידים כ־45% מתעריף המים. יתר התעריף עובר לגופים שונים כמו מקורות (המובילה את המים ממתקני ההתפלה והקידוחים עד לכניסה לערים) ומתקני ההתפלה הפרטיים. כיום פועלים ברחבי ישראל כ־56 תאגידי מים שונים.
הקמת התאגידים עתירי העובדים בתחילת שנות ה־2000 הביאה ללא מעט ביקורת שהושמעה על תרומתם לעליית תעריף המים. כך או כך, הרפורמה במשק המים מגדירה שכל ההכנסות מתעריף המים מושקעות חזרה בתשתיות המים, ואין סובסידיות חיצוניות של המדינה לתחום.
חלק מהביקורת על תאגידי המים אכן מוצדקת, שכן מדובר במערך בזבזני. במטרה לייעל את עבודת התאגידים וליצור חיסכון בעלויות, בממשלה קידמו הקמת תאגידי מים אזוריים ובכך לצמצם את מספרם. לפי מרכז המחקר של הכנסת (2014) המעבר ל־15 תאגידים אזוריים יאפשר חיסכון לציבור של 260 מיליון שקל בהוצאות התפעול, מה שצפוי להתגלגל לכיס הצרכן.
אלי כהן, שכיהן אז כשר הכלכלה היה ממקדמי החוק, יחד עם חבר הכנסת דוד ביטן שבשנה שעברה עשה פניית פרסה וביטל את חובת התיאגוד האזורי. הסיבה לביטול חובת התיאגוד האזורי הייתה שלפי החוק רשויות שלא יפעלו לקידום התאגוד האזורי לא יוכלו לקבל דיבידנד מהתאגידים לקופת העירייה כפי שקרה ב־2021-2022. כמו כן, ראשי ערים חזקות עם תשתיות מים מתקדמות סירבו ליצור תאגידים אזוריים עם רשויות בהן תשתיות המים ישנות יותר ועלות התפעול יקרה יותר.
בשל החובה לתיאגוד אזורי, בשנים 2021–2022 לא חולקו דיבידנד לעיריות. לכן, ב־2023 נוצר מצב שתאגידי המים העבירו דיבידנד של קרוב ל־3 שנים לעיריות. על פי נתונים שהגיעו לידי "כלכליסט" נראה כי בעוד התאגידים ברחבי הארץ חילקו לעיריות 229.9 מיליון שקל — רק שני תאגידים החזירו רווחים לציבור ישירות בגובה 19.5 מיליון שקל. בכך, היקף הדיבדינדים שקיבלו העיריות השונות מתאגידי המים מאז 2005 חצה את רף מיליארד השקלים – ומתקרב ל־1.2 מיליארד שקל.
למרות החסרונות בתאגידים, מאז הקמתם ההשקעה בתשתיות המים העירוניות זינקה. דו"ח של מרכז המחקר של הכנסת הראה כי בין 1995–2001 (לפני הקמת התאגידים) העלייה השנתית הממוצעת בהשקעות בתשתיות מים עמדה על כ־1.8%. בין 2001–2012 העלייה זינקה ל־8.6% בשנה, ובהמשך עלה לכ־10% בשנה. הנתונים מראים כי תאגידי המים עמדו במשימתם: הפרדת התקציבים המגיעים מחשבונות המים להשקעה במטרות פוליטיות קצרות טווח, במקום בתשתית המים. מדובר באתגר לא קטן, שכן מבחינת הפוליטיקאים הרווח לציבור מהשקעה במים אינו נוצץ כמו שדרוג גני שעשועים וחניכת כבישים.
לכן, ההפרדה בין תקציבי משק המים חשובה להמשך ההשקעה בתשתיות המים ובהשארת משק המים הישראלי מהמובילים בעולם. בכך השאלה המרכזית שעולה, וזהו גם האתגר של כהן בסגירת התאגידים, היא האם ניתן לייצר מנגנון שיאפשר המשך הפרדה בין תקציבי משק המים לרשויות המקומיות. במידה וכן, סגירת התאגידים תאפשר חיסכון לא מבוטל לציבור. אך אם לא יהיה מנגנון הפרדה תקציבית אפקטיבי, משק המים הישראלי עלול לחזור שנים אחורה.
