פרשנותבג"ץ שם סוף להתעמרות הממשלה בחוקי יסוד
פרשנות
בג"ץ שם סוף להתעמרות הממשלה בחוקי יסוד
שופטי בג”ץ קבעו כי הכנסת עשתה "שימוש לרעה בסמכות המכוננת" באמצעות תיקון חוקי יסוד. בכך השופטים לא רק הוציאו כרטיס אדום, אלא גם סימנו את המבחנים לעתיד שעשוי להגיע בעתירות נגד חוקי נתניהו שבפתח
"נראה כי חוקי היסוד, כמו גם תקציב המדינה, הפכו לכלי משחק במשבר הפוליטי”, כתבה נשיאת העליון אסתר חיות בפסק הדין שהחליט להציב גבולות למשחק הזה, וקבע שתוספת ה־11 מיליארד שקל שניכסה לעצמה הממשלה באמצעות תיקון שני חוקי היסוד (הכנסת ומשק המדינה) “מהווה שימוש לרעה בסמכות המכוננת”.
בשלב זה לא נשלף נשק יום הדין של פסילת חוק יסוד באמצעות תפוח האדמה הלוהט שקרוי “תיקון חוקתי בלתי חוקתי”, כלומר קביעה שתוכנו של חוק היסוד (למשל היעדר השוויון בחוק הלאום) הוא עילה לביטולו. השופטים הסתפקו הפעם בשדרוג דוקטרינת “השימוש לרעה בחוק יסוד”, שכבר קיבלה ביטוי בשתי עתירות קודמות שנגעו לתקציב הדו־שנתי.
3 צפייה בגלריה
נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות וראש הממשלה בנימין נתניהו
(צילום: Marc Israel Sellem, אוליבייה פיטוסי)
לכן מדובר במהלך הדרגתי שנשען על המשכיות. בג”ץ הוציא כבר כרטיסים צהובים לתקציב הדו־שנתי, שסתר את חוק היסוד שקובע תקציב בכל שנה, ולא אחת לשנתיים. הפעם השופטים לא רק הוציאו את הכרטיס האדום, אלא גם סימנו את המבחנים לעתיד. והעתיד יכול להופיע בעתירות נגד חוקי נתניהו שבפתח, למשל חוק שיקבע כי נאשם בפלילים לא יכול לקבל את המנדט להרכבת הממשלה. חיות הציגה בפסק דינה מבחנים לזיהוי נורמה חוקתית שאין לשחק עמה לצורכי השעה: יציבות ולא זמניות; כלליות ולא פרסונליות. וכמובן "הוראת השעה", הביטוי המובהק לזיהוי קומבינה חולפת.
וכך מגדפי הבג”ץ של היום יוכלו לטעון שהחוק להרחקת נתניהו הוא פרסונלי כי נחקק לאחר שהוגש נגדו כתב אישום, ולכן הוא מהווה “שימוש לרעה בחוק יסוד”. בינתיים, לאור המבחנים האלה, קבעה חיות ש”מדובר בהסדר פרסונלי במובן המוסדי, שנתפר למידותיה של הממשלה ה־35 ולקשיים הפוליטיים שבהם נתקלה”. כלומר אין בהקצבת ה־11 מיליארד אפילו קצה קצהו של סממן או נורמה חוקתית. ומכאן קצרה הדרך ל”שימוש ברעה בחוק יסוד”. כדי שדבר חקיקה יהווה פרק בחוקה לא די בכך שיישא את הכותרת “חוק יסוד”, אלא עליו לקיים מאפיינים מסוימים של חוקה, שלדעת רוב שופטי ההרכב אינם מתקיימים במקרה זה.
"שימוש לרעה שאין לקבלו"
לכנסת שני כובעים: כרשות מחוקקת וכרשות מכוננת. הסמכות המכוננת נועדה לעצב חוקה, וממשלות נתניהו האחרונות, במאמצי הישרדותן, הפכו את החוקה לכלי משחק פוליטי. “מנגנון התקציב ההמשכי לא נועד לשרת “פשרה פוליטית”, כותבת חיות ומפריכה את הקשר בין התוספת לבין הקורונה, התירוץ המקובל לכל תעלול בשנת המגפה. “אין די במילות הקסם ‘משבר כלכלי בשל נגיף הקורונה’”, נכתב בפסק הדין. כשהכנסת רצתה להפנות כספים ייעודיים להתמודדות עם הקורונה, היא ציינה זאת במפורש בתיקוניה לחוק יסוד: משק המדינה. בנוגע לתיקון שנדון בעתירה כותבת הנשיאה: “נבחר ניסוח עמום המותיר לשר האוצר ולממשלה שיקול דעת בקביעת תוכנית הפעולה למימוש התוספת הכספית”.
המטרה העיקרית היא השלמת החוסרים בתקציבי התמיכות לישיבות. בדיון שהתקיים בבג”ץ אמר עו”ד גלעד ברנע שייצג את "אחריות לאומית": “המניעים צועקים מתוך החוק עצמו. התיקון אומר ששר האוצר יביא פעולות, תוספות ותמיכות. הסיפור הוא התמיכות. בתקציב הישיבות היתה בעיה וצריך היה למצוא פתרון כי ההעברות מוצו. זה המנוע והמניע. 300 המיליון שהיו חסרים לישיבות. הפכו את זה ל־11 מיליארד, ושר האוצר צריך היה לחפש איך להוציא אותם. לתוך הקלחת דחפו מקבלי תמיכות אחרים, תנועות נוער, כנראה גם מוסדות תרבות, כדי לקדם עתירות”.
וחיות, בפסק דינה, מציינת שהימנעות הממשלה מאישור תקציב מחד גיסא והכשרת הוצאה ממשלתית רחבה “ובכלל זה חלוקתם של כספים קואליציוניים” כאילו אושר תקציב מאידך גיסא — “מהווה שימוש לרעה בסמכות המכוננת, שאין לקבלו”.
שחיקה במעמדם של חוקי היסוד
חיות מציינת את השחיקה הנמשכת במעמדם של חוקי היסוד “עד כדי כך שבתקופת כהונתה הקצרה של הכנסת ה־23 — כתשעה חודשים בסך הכל — תוקנו חוקי היסוד 13 פעמים בדרך של הוראת שעה”. מדובר בחוק יסוד הממשלה, שספג את ממשלת החילופים, וכמובן חוק יסוד: משק המדינה. 8 מתוך 13 התיקונים בחוקי היסוד בכנסת ה־23 היו על דרך של הוראת שעה בחוק יסוד: משק המדינה.
בפסק דינו מגן בג”ץ על הכנסת, על הפרדת הרשויות ועל החוקה. תקציב המדינה מצוי בצומת שבו מצטלב הפיקוח הפרלמנטרי עם הכוח הממשלתי. וכאשר הממשלה מרסקת את הפיקוח הזה היא מרסקת את הדמוקרטיה, ועולה על המסלול שמוביל לדיקטטורה. העובדה שיו”ר הכנסת יריב לוין מעדיף לשרת את ראש הממשלה ולא את הכנסת היא בעיה ידועה, אבל כשהוא מטנף את בית המשפט העליון, שנחלץ להגנתה של הרשות המחוקקת ובמקרה זה המכוננת, הוא הופך לאיום משולש — על בית המשפט, על הכנסת ועל הדמוקרטיה.
יריב לוין יכול לשאוב חיזוק לביקורתו משלושת שופטי המיעוט, נעם סולברג, דוד מינץ ויוסף אלרון. לשיטתם, אין מקום לקיים דיון תאורטי בתיקון חוקתי שעבר מהעולם, ואין להתערב באופן תקדימי בחוקי יסוד. במקום “שימוש לרעה” מצד הפוליטיקאים, עלולה ההתערבות להתפרש כ”שימוש שלא לטובה” מצד שופטי בית המשפט שנכנס כאן לזירה פוליטית ולהסדרים חוקתיים המצויים באחריות נבחרי הציבור.
לחיות הצטרפו לתוצאה, אם כי לא בהכרח גם להנמקה, השופטים ניל הנדל, יצחק עמית, דפנה ברק־ארז, ענת ברון וג’ורג’ קרא. חלוקה זו בין הרוב למיעוט תסמן את זירת המאבק בבחירת ארבעה שופטים לעליון שצפויה בשנה הקרובה. התוצאה, 3־6, שמבטאת עדיין את קיומו של בית משפט עצמאי, בעל עמוד שדרה, שמוכן להציב גבולות לממשלה – יכולה שתהיה מהאחרונות לעידן הנוכחי בבית המשפט העליון.
פסק הדין היום ניתן בשלוש עתירות: התנועה לאיכות השלטון, באמצעות עורכי הדין אליעד שרגא, תומר נאור ואריאל ברזילי; "אחריות לאומית", אורני פטרושקה, יוסי שוסמן, מיקי מור, באמצעות עו”ד גלעד ברנע; סתיו שפיר ויעל כהן פארן באמצעות עורכי הדין חגי קלעי וגאיה הריי־הייט.
