כלכליסט טקאנחנו בארץ היוניקורנים, ברכבת האקספרס של מכפילי השווי, ואני כמשקיע רוצה לצעוק
כלכליסט טק
אנחנו בארץ היוניקורנים, ברכבת האקספרס של מכפילי השווי, ואני כמשקיע רוצה לצעוק
בכל יום, כאשר נולד יוניקורן חדש או כאשר סטארט-אפ מגייס לפי שווי מפלצתי, אני כמשקיע רוצה לצעוק - "תעצרו את הרכבת!", אבל לא עושה את זה. טור אורח של משקיע מודאג
טסתם פעם באייר קנדה, חברה שסיימה את שנת 2020 עם הכנסות של 3.5 מיליארד דולר? או בג'ט בלו שהכנסותיה בשנה שעברה הסתכמו בסכום דומה? או באחת מחברות התעופה הטובות בעולם קאתי פסיפיק שהכנסותיה בשנת 2020 הגיעו ל-14 מיליארד דולר? הצטרפתם למועדון של רשת החופשות של מריוט עם 3,200 אתרים ברחבי העולם (VAC) שבשנה שעברה הכנסותיה עמדו על 2.6 מליארד דולר?
מה משותף לכל החברות המוכרות האלו, שיש להן הכנסות של מיליארדים? שהשווי שלהן כחברות ציבוריות נמוך מ-7 מיליארד דולר - פחות מהשווי של היוניקורן טריפאקשנס, חברת תיירות לתחום העסקים שרק השבוע השלימה גיוס נוסף בשווי של יותר מ-7 מיליארד דולר - עם הכנסות שנמוכות בסדרי גודל משמעותיים מהחברות שהזכרנו.
2 צפייה בגלריה
מייסדי טריפאקשנס אילן טוויג ואריאל כהן. החברה שלהם שווה כבר יותר ממריוט ואייר קנדה
(צילום: יחצ)
אנחנו קוראים כל יום על הולדתו של יוניקורן חדש או על גיוס לחברה חדשה בשווי מפלצתי, שהרבה פעמים גבוה מחברות או אייקונים חזקים שכולנו מכירים (כחובב ספורט מושבע - משהו לא מסתדר לי בכך שחברת סייבר בת שנה וחצי שווה יותר מריאל מדריד או ברצלונה, יותר מהינקיס או מהווריורס). במקרים רבים, מבוצע גיוס נוסף אחרי כמה חודשים לחברה שהכפילה או שילשה את שוויה באותה תקופה.
אנחנו נהנים מהגאות, ומשוויצים כמו כולם בהצלחות ועדיין מסתכלים בהשתאות על השוק ומידי פעם, בשירותים, מגרדים את הפדחת
היזמים אוהבים להשוויץ בשווי – שבעבר, עד לפני כמה שנים, היה סודי, מה שנחשב לאחד היתרונות של חברה פרטית. המשקיעים, גם הם אוהבים להראות שהשקיעו בסוסים מנצחים וסופרים את כמות חדי הקרן בסרטונים ופוסטים. והעובדים – כמובן שגם הם גאים. הם עומדים לזכות בלוטו והם מספרים לחבריהם על החברה המדהימה שבה הם עובדים, כשהם מנסים לצרף אותם לחברה ואפילו לקבל בונוס.
אנחנו בארץ היוניקורנים, ברכבת האקספרס של מכפילי השווי, ואני כמשקיע ורבים כמותי רוצים לצעוק, תעצרו את הרכבת! אני רוצה לרדת...
אבל אנחנו לא צועקים. למה לנו? אנחנו בעצמנו בפוזיציה – כולנו רשמנו החזרים (לרוב על הנייר) עצומים, ופתאום לכל אחד מאיתנו יש לא חברת יוניקורן אחת, אלא כמה בפורטפוליו. אז אנחנו נהנים מהגאות, ומשוויצים כמו כולם בהצלחות ועדיין מסתכלים בהשתאות על השוק ומידי פעם, בשירותים, מגרדים את הפדחת, אבל מיד יוצאים החוצה לדבר על למי יש יותר גדול.
האינפלציה של היוניקורנים אינה רק בישראל כמובן, אבל ישראל היא מדינה קטנה ובין רוטשילד לרחוב הארבעה נראה שכולם מעורבים ביוניקורנים. בסוף בסוף, למרות שלטי החוצות, זו תעשייה קטנה.
אז מה מניע את השווקים האלו? ישבתי לא מזמן עם חבר, שהשקיע למזלו הטוב בחברה בתחילת דרכה שכיום שווה כמה מיליארדים. "אני לא מבין למה הם צריכים לגייס עכשיו שוב?", הוא תהה. "יש להם המון כסף מהגיוס הקודם לפני חצי שנה. למה זה טוב?".
אז קודם כל, זה טוב ליזמים. היום כמעט בכל גיוס גדול, היזמים עושים עסקת סקנדרי, מוכרים חלק מהמניות שלהם ומכניסים כסף הביתה. לעיתים, מדובר ב-20-30 מיליון דולר, שהם בפני עצמם אקזיט לא קטן.
המשקיעים שמנסים להיכנס לגיוס, מתוך ציפיות למכפילים בשוק שורי, מוכנים בשמחה לקנות עוד מניות גם בשוק השיניוני במצבים כאלו. לעיתים, גם הקרנות המוקדמות מוכרות את חלק מהאחזקות שלהן ובמקום להמתין שמונה-תשע שנים לאקזיט, הן עושות מכפיל יפה שמסייע להן בגיוס הקרן הבאה שכבר מעבר לפינה.
ומה לגבי הקרנות שמשקיעות בחברות לפי שווי עצום כל כך? בשנים האחרונות נכנסו לשוק היוניקרונים "גודזילות", קרנות ענק שבעבר התאימו יותר למודל של פרייבט אקוויטי וגיוסים מאוחרים ועכשיו נכנסות ממש מוקדם – לעיתים בשלב הסיד אפילו.
הקרן הראשונה שהתנהגה כך היתה סופטבנק שבקרן של כ-100 מיליארד דולר שפכה כספים שנראים כמו הון עתק בחברות, אבל היו חלק קטן מהקרן עבורה. לעיתים זה עבד, ולעיתים כמו שראינו ב-WeWork ובחברות אחרות המחיקות היו כואבות.
אבל ברוב המקרים, בהיקפים האלו הם היו רק מכה קלה בכנף, מול הצלחות גדולות מאוד. העוצמה של סופטבנק בלבלה בזמנו את עמק הסיליקון שלא היה רגיל למפלצות כאלו שיצרו את גל האינפלציה הראשון במחירי החברות. באותה גישה נוקטות גם הגודזילות החדשות יותר כמו טייגר גלובל ואינייסט, שלה השפעה עצומה על ישראל בגלל שמדובר בשוק קטן.
הקרנות טרפו את הקלפים כשהחלו להשקיע מוקדם, ומאחר שיש להן השקעות של עשרות – מאות מיליוני דולר, שנחשבות להשקעות קטנות יחסית מתוך סך הנכסים שלהן, הפיזור של ההשקעות פחות מסכן אותן. אז הן משקיעות בתנאים שאי אפשר לומר להן לא בעשרות חברות ישראליות, וזה יוצר את האינפלציה בשוק ההשקעות הישראלי ואת השווי הגבוה של חברות שפתאום הציבור נחשף אליהן.
חברי בהון סיכון מספרים כל העת על ההשפעה של הקרנות האלו, ועל המחירים. למשל, על מציאות שבה חברה מקבלת כמה הצעות לפי שווי של 50 מיליון דולר, ואז אחת הגודזילות, שהחברה עונה לפרופיל ההשקעות שלה, מציעה שווי של 100 מיליון דולר. עבורה, זה כסף קטן. אם היא תצליח – אז זה יהיה ביג טיים ויכסה את כל ההפסדים מההשקעות האחרות. עבור קרנות ההון סיכון האחרות, הקטנות יותר, זה הרסני, כי הן נדחפות להציע או להיכנס לגיוסים בשווי לא ריאלי בעיניהן.
ואחרי כל הכותרות הגדולות האלו, נשאלת שאלה אחת שלאף אחד מאיתנו אין תשובה עליה: איך אחרי השקעה לפי שווי של 6 ו-7 מיליארד דולר בחברות שמוכרות בעשרות מיליוני דולרים בסך הכל, עושים אקזיטים דו-ספרתיים של מיליארדים, בעוד חברות שכבר מוכרות במיליארדי דולרים לא מצליחות בקלות להגיע לשם. אבל, היי - הון סיכון הוא לא למי שחושש מסיכון, הוא למי שמאמין שהכל יכול לקרות.
