ניתוח כלכליסטההצהרות על הפחתת פחמן נתקלות בחוזי נפט ופיתוח שדות גז טבעי
ניתוח כלכליסט
ההצהרות על הפחתת פחמן נתקלות בחוזי נפט ופיתוח שדות גז טבעי
הממשלה אישרה באיחור משמעותי את הכוונה לעבור לכלכלה דלת פחמן והציבה יעדים להפחתת פליטת גזי חממה אבל ללא תוכנית יישום מפורטת. בינתיים, בדלת האחורית, ניתן היתר להרחבתם של מאגרי גז מזהמים, וחברות כמו קצא”א ובזן מנצלות לטובתן את העמימות הסביבתית
הממשלה אישרה אתמול פה אחד הצעת מחליטים למעבר לכלכלה דלת פחמן, אשר קובעת יעד לאומי במסגרתו עד לשנת 2050 תופחת פליטת גזי החממה בהיקף של לפחות 85% ביחס לפליטות שנמדדו בשנת 2015. עד שנת 2030 הוצב יעד להפחתה של 27% בפליטות. ההחלטה שהתקבלה היתה מתחייבת שכן ישראל הפרה כבר מעל 7 חודשים את ההתחייבויות הבינלאומיות שלה להסכם פריז.
בוועידת האקלים בפריז, שהתקיימה בסוף 2015, התחייבו מנהיגי מדינות העולם לגבש עד סוף שנת 2020 חזון, יעדים ואסטרטגיה למעבר לכלכלות דלות פחמן ואף מאופסות פליטות עד לשנת 2050. מרבית מדינות העולם בהובלת מדינות ה־OECD כבר השלימו מחויבות זו ורק ישראל וטורקיה הן המדינות היחידות שלא הגישו יעדים. התוכנית הוגשה בסוף השבוע על ידי ראש הממשלה ושרי הגנת הסביבה, האנרגיה, האוצר, החוץ, התחבורה, הכלכלה והפנים.
עדיין מאחור
מה שלא נמצא בתוכנית הנוכחית, לעומת התוכנית שקידם בעבר המשרד להגנת הסביבה, הוא הגדרת היעד לאנרגיות מתחדשות. במשרד להגנת הסביבה דרשו בעבר להעמיד את היעד ל־2030 על 40% אנרגיה שתיוצר ממקורות מתחדשים (לעומת היעד הנוכחי שעומד על 30%). כמו כן ביקשו שם לקבוע יעד של 95% אנרגיות מתחדשות ב־2050.
במשרד האנרגיה התנגדו לקביעת יעדי אנרגיה מתחדשת ל־2050, בין היתר לאור העובדה שחלק מהטכנולוגיות שעליהן מבוססים היעדים הללו עדיין לא קיימות בפועל (למשל ייצור זול ונגיש של מימן ירוק). בהצעה נקבע עם זאת כי שרת האנרגיה תפעל לבחינת יעד אנרגיה מתחדשת ל־2050. לשם השוואה, היעד של אוסטריה בתחום זה עומד על 45% עד 2030, היעד של בלגיה על 40%, האיחוד האירופי 32%, וצרפת 32%.
משרד האנרגיה התנגד גם להעלאת היעד ל־2030. זאת על רקע העובדה שב־2020 רק 6% מהאנרגיה שיוצרה היא ממקורות מתחדשים (לעומת צפי ל־10% שלא הושג בשנה זו).
השרה להגנת הסביבה תמר זנדברג התייחסה לכך ואמרה אתמול: "נכון, יש ביקורת על היעדים הצנועים. יש בזה משהו, אך יש דחיפות ויש גם פשרות. הצבנו יעדים משמעותיים, עמדנו במחויבות הבינלאומית בזמן, ובעיקר גייסנו את כלל הממשלה לפעילות משולבת. זהו רגע היסטורי למען הבריאות והסביבה היום ולמען הדורות הבאים. ומכאן החשיבות - להתחיל לפעול יחד כבר מחר".
בקרב ארגוני הסביבה, החלטת הממשלה התקבלה ברגשות מעורבים. גרינפיס טענו שהתוכנית שאושרה היא "ביזיון" ומתחו ביקורת על כך שלא ננקב יעד של איפוס פחמני (הפחתת 100% פליטות) עד 2050 ועל כך שהיעד לאנרגיות מתחדשות ל־2030 לא הועמד על 42% במקום היעד 30% הנוכחי.
מנגד, עמותת צלול דווקא ציינה כי לדעתה, להחלטת הממשלה "יש סיכוי אמיתי להתמודדות ראשונה של ישראל עם משבר האקלים העולמי", וזאת בתנאי שתוצמד להצהרה תוכנית ממשלתית סדורה שתכלול חיזוק של המשרד להגנת הסביבה, השקעה באנרגיות מתחדשות, מעבר לתחבורה ירוקה, הפסקת תמיכה בפרויקטים מזהמים, עצירת קידוחי הנפט והגז מול חופי ישראל ועוד.
ואכן, עצם ההכרזה ואישור הממשלה של התוכנית הם כמובן חשובים ביותר ולמעשה אף מתחייבים שכן ישראל הפרה את ההתחייבויות הבינלאומיות שלה. אלא שלאחר הצבת היעדים ישראל עומדת למעשה בפני כמה בעיות:
ראשית, היעדים שהוצבו נמוכים או חסרים (אין מחויבות לאיפוס פחמני ב־2050 ואין יעדי אנרגיות מתחדשות).
שנית, בשלב זה מדובר רק בהצהרות והתוכנית הפרטנית כיצד לעמוד בהם, שתצטרך לכלול שינויים נרחבים בתחומי התחבורה, פסולת, חשמל ואנרגיה ותעשיה ובנייה, עדיין לא גובשה. וכל עוד אין תוכנית מגובשת וסדורה, קשה לראות את התחזיות הופכות למציאות.
4 צפייה בגלריה
מימין: השרה להגנת הסביבה תמר זנדברג ושרת האנרגיה קארין אלהרר
(צילומים: קובי קואנקס , אילן בשור)
בעיה שלישית היא שבאין מדיניות אקלים סדורה, התוצאה היא שהממשלה מקדמת ומאפשרת גם תוכניות מנוגדות לחלוטין, למשל משרד האנרגיה שדוחף לקדם חיפוש ופיתוח של מאגרי גז טבעי נוספים. או פרויקט שינוע הנפט של קצא"א מהאמירויות, שקורץ למשרד האוצר (שקצא”א נמצאת באחריותו) שישמח לקבל נתח מהכספים שתקבל החברה הממשלתית תמורת הפיכה של ישראל לקו יבשתי לשינוע נפט מהאמירויות לאירופה ולהפך (דרך מסוף ים סוף ומשם בצינור לנמל אשקלון).
דוגמה נוספת היא בתי הזיקוק בחיפה, שלמרות הכוונות כביכול להביא לפינויים בתוך עשור, מזהים את חולשת הממשלה ושקדו על הצגת תוכנית אסטרטגית ירוקה, שכל מטרתה היא להשאיר את התעשייה המזהמת במפרץ חיפה, וזאת תוך המשך יצור דלקים מזהמים שלצידם שילוב של פרויקטים מתחדשים בהיקף מצומצם.
הרחבת מאגרי הגז הטבעי, הסכמה לפרויקט שינוע הנפט של קצא"א ומתן אפשרות לתעשייה המזהמת להישאר במפרץ חיפה – כל אלו רחוקים מאוד מהתוכנית להפחתת פחמן ובדיוק להפך, הם משדרים שהביטחון האנרגטי של מדינת ישראל בעשורים הבאים ימשיך להיות מבוסס על דלקים פוסיליים וגז טבעי.
“נבנה תוכנית סדורה”
אם מתייחסים ליעדים קודמים שהוצבו בעבר, הרי שכבר לפני 12 שנה, בינואר 2009, החליטה ממשלת אולמרט לקבוע יעד מנחה לייצור חשמל מאנרגיות מתחדשות בהיקף של 10% לשנת 2020. בסופו של דבר, ישראל סיימה את השנה הזו רחוק מאוד מהיעד: רק 6% מיצור החשמל ב־2020 מקורם היה באנרגיות מתחדשות.
נכון ללפני שנה, היעד של ישראל ל־2030 היה 17% אנרגיות מתחדשות, ובין היתר לאור ביקורת של מבקר המדינה, החליטה הממשלה באוקטובר 2020 להעמיד את היעד על 30%. המשרד להגנת הסביבה בתקופת גילה גמליאל לחץ אף להעמידו על 40%, כלומר פי 7 מהמצב כיום בתוך 9 שנים בלבד.
במשרד להגנת הסביבה רצו לקבוע יעד של 42% אנרגיות מתחדשות ב־2030, אולם עצם הצבת יעד שהסיכוי להגיע אליו הוא אפסי, כבר מוטב שלא להציב אותו. שרת האנרגיה קארין אלהרר הודיעה אתמול כי היא מודעת לכך שהמבחן יהיה היכולת לעמוד ביעדים שאושרו ומסרה כי "על מנת לעשות זאת ובהתאם לכתוב בהחלטת הממשלה, בכוונתי לכנס צוות שלא רק יציב יעד למעבר לאנרגיות מתחדשות לשנת 2050, אלא גם יבנה תוכנית מסודרת לעמידה ביעד זה ויציג אותה כבר בחודשים הקרובים".
הפער בין ההצהרות לבין המעשים בפועל מתבטא בצורה המובהקת ביותר בכל הקשור להתנהלות משרדי הממשלה למול הסכם קצא"א לשינוע נפט מהאמירויות. באוקטובר 2020 קצא"א חתמה על מזכר הבנות לא מחייב מול חברת רד מד מהאמירויות ודאגה לפרסמו בציבור.
למרות שמשרד האנרגיה אינו מסתיר שהוא אינו רואה כל תועלת למשק האנרגיה כתוצאה מהסכם קצא"א ויתרה מכך – לדעת המשרד אין זה נכון להפוך את ישראל לצינור להעברת נפט, והסיכון הסביבתי שעלול להיגרם במקרה של תקלה אינו מצדיק את התועלת הכספית שתקבל החברה והמדינה – בפועל איש לא עצר את קצא”א בבואה לחתום על ההסכם המחייב מספר שבועות לאחר מכן, בסוף 2020, ולהתחיל ליישמו בפועל.
בשבוע שעבר הגישה קצא”א לביהמ”ש את תשובתה לבג"ץ ארגוני הסביבה שהוגש בנושא ובו היא פורשת שלב אחר שלב את האופן בו עדכנה את המשרד להגנת הסביבה בדבר תוכניותיה, כבר למחרת החתימה על הסכם העקרונות, ואף גורם בממשלה לא קרא לה לעצור או הנחה לערוך דיון מנכ”לים או בממשלה עצמה. להפך, על פי המסמכים שצירפה קצא”א, הגורמים המקצועיים במשרד להגנת הסביבה הקימו צוות עבודה ואיחלו לקצא"א "בהצלחה".
באין מדיניות אקלים סדורה, קצא”א לא מהססת להכריז בפני בג"ץ כי "המציאות היא שנפט גולמי ימשיך ללוות אותנו בעשרות השנים הבאות לכל הפחות", באופן שלא ממש מתיישב עם תוכניות כלכלה דלת פחמן של הממשלה.
עוד היא טוענת כי במציאות שבה נמל הנפט באשקלון מאוים מרקטות, "עולה החשיבות של נמל אילת כנמל הנפט המשני של המדינה ומכאן הצורך בשימורו ופיתוחו". עוד לפי קצא”א, הנפט שיגיע מהאמירויות "תורם במידה משמעותית לביטחון האנרגטי של ישראל".
הדברים מעוררים תהייה למה בדיוק הכוונה. נניח שבתרחיש קיצוני כלשהו נמל אשקלון ייסגר וגם אסדת תמר. האם כוונת קצא”א היא שישראל פשוט "תחרים" מוצרי דלקים שהגיעו לנמל אשדוד כחלק מההסכם עם האמירויות ומיועדים בכלל לשינוע למדינה אירופית כלשהי, ותיקח אותם לעצמה?
המדינה שהיתה צריכה כבר מזמן להגיב לעתירה שבה וביקשה שלושה חודשים ואפשר רק לקוות שעד אז כבר תגובש ולו טיוטה של מדיניות אקלים שתאפשר להשיב לטענות הללו של קצא”א.
“מוקדם להספיד את הדלקים”
כמו קצא”א, גם בזן מנצלת היטב לטובתה את היעדר המדיניות בנושא אקלים וסביבה. רק לפני שלושה חודשים המליצה הוועדה הממשלתית בראשות פרופ' אבי שמחון לסגור את מפעלי הזיקוק בחיפה, בתקופה של כעשור. ההמלצות הללו הוגשו רגע לפני השבעת הממשלה החדשה, שצריכה לקיים בהן דיון ולהחליט אם לאמץ אותן.
ביום חמישי האחרון, בכנס להצגת התוכנית האסטרטגית החדשה של בזן, המנכ"ל שעומד להפוך ליו"ר, משה קפלינסקי, לא יכול היה להסתיר את שביעות רצונו, לאור הדאגה במשרד האנרגיה שנוצרה כתוצאה מהשבתה חלקית של בית הזיקוק של פז באשדוד והחשש שיחסר בנזין במשק. "אני מציע שנשאל כולנו את משרד האנרגיה היום, מה היה קורא אם בזן היתה סגורה?", אמר קפלינסקי. גם הוא כמו קצא”א מנצל את העובדה שלא קיימת מדיניות סדורה והופך את הנפט והדלקים לחומר הגלם שבבסיס הביטחון האנרגטי של ישראל.
בנושא הדלקים בזן אינה מסתירה לרגע את תוכניותיה ובכנס אמר היו"ר היוצא של בזן עובדה עלי: "אנחנו נמשיך לפעול בתחום הדלקים הפוסיליים כל עוד זה יהיה אפשרי".
כשזוכרים שמשרד האנרגיה מעוניין לפתח עוד ועוד מאגרי גז טבעי, שגם הם לא ממש תורמים לאיכות הסביבה, קל להבין למה בזן לא מתייחסת יותר מדי ברצינות לכוונות לפנות אותה.
למעשה התוכנית האסטרטגית ארוכת הטווח שמציגה כעת בזן, מיועדת להשאיר את בזן במפרץ חיפה ולסכל את תוכנית הפינוי. זאת תוך מינוף הסיסמה שבזן היא בכלל לא הבעיה אלא להפך: היא הפתרון ורק היא תוכל לבצע את השינוי בעולם האנרגיה לתחבורה.
מחליפו קפלינסקי חידד ואמר שמכירת הדלקים לא רק שלא הולכת להצטמצם בקרוב אלא היא הולכת להתרחב. "לא הגענו לשיא מכירת הדלקים הפוסיליים בעולם", אמר. הוא הוסיף כי בזן עוד לא הגיעה לשיא מכירת הדלקים הפוסיליים. שיא הביקוש, לפי קפלינסקי, "יהיה בסביבות 2035–2040, לא לפני זה. אני יודע שהנתונים קצת מפתיעים ואני יודע שלמי שרק קורא עיתונים אז מחר בבוקר יש מכונית חשמלית, אבל אלו הנתונים והתחזיות גם של משרדי הממשלה, זו לא המצאה שלנו. ולכן אנו חייבים להמשיך ולהשקיע במה שאנו עושים היום וזה גם נותן לנו זמן להיערך למהפכה הירוקה".
לא לגמרי ברור איך הנתונים הללו שבידי בזן מתיישבים עם התוכנית להפחתת הפליטות, שבמסגרתה יש כוונה למשל שכבר ב־2030 כל המכוניות החדשות שייובאו לישראל יעמדו בדרישות פליטות מינימליות, שאינן תואמות רכבים שנוסעים על בנזין או סולר.
מה עומד מאחורי סגירת רידינג
עוד דוגמה לבלבול של הממשלה אפשר למצוא בתוכנית לסגירת תחנת הכוח רידינג בתל אביב ומעבר ליצור אנרגיות מתחדשות וגם חשמל מגז טבעי במרכז המטרופולין של תל אביב.
על פניו מדובר בתוכנית יפה מאוד: במקום להחליף את תחנת הכוח רידינג בשתי תחנות חדשות, שימוקמו קרוב לבתי תושבים, מעדיף משרד האנרגיה לוותר על תחנת הכוח ולגייס את העיר תל אביב למהפכת האנרגיות המתחדשות.
צריך רק לזכור שהמניע הראשון לתוכנית הוא לא הרצון לשפר את איכות הסביבה אלא היותה של תחנת רידינג יושבת על אחת הקרקעות היקרות ביותר במדינה, ולמעשה ההעדפה היא של היזמים והקבלנים ולא של איכות הסביבה.
התוכנית הראשונית כוללת יצור מקומי של אנרגיה מתחדשת כשכבר עכשיו ברור שהיצור לא יוכל לספק את מלוא הצרכים של תל אביב, אלא רק חלק מהם. משרד האנרגיה מעוניין לקדם יצור נרחב באנרגיה סולארית באמצעות קירוי חניונים, גגות של מבני ציבור וכן באמצעות יצור בגז טבעי דרך פריסת רשת חלוקה בגז טבעי.
בשורה התחתונה, מי שישלים את צרכי האנרגיה תהיה אחת מתחנות הגז הטבעי שקיימות או יוקמו מחוץ למרחב של תל אביב, כך שגם בהיבט זה האיפוס הפחמני עוד רחוק.
