ניתוחהנתונים שנתניהו ירצה להעלים מקמפיין הבחירות
ניתוח
הנתונים שנתניהו ירצה להעלים מקמפיין הבחירות
יו"ר האופוזיציה ינסה לשכנע שממשלת בנט הזניקה את יוקר המחיה. אך השוואה בינ"ל מגלה שעם עלייתו לשלטון ב־2009 יוקר המחיה בארץ היה ממוצע, ואילו ב־2021 ישראל היתה בצמרת המדינות היקרות
הכירו את הטיעון הכלכלי החדש של ראש האופוזיציה, בנימין נתניהו, שיככב בקמפיין הבחירות שלו: ממשלת השינוי היא זו שהקפיצה את יוקר המחיה בישראל ולכן אזרחי ישראל סובלים. ובכן, מתברר שככל שצוללים עמוק יותר אל תוך הטענה מבינים את גודל ההטעיה שטמונה בה.
מבדיקת המדד המועדף על כלכלנים למדידת יוקר מחיה עולה תמונה הפוכה לגמרי: דווקא מאז 2009, שנת עלייתו לשלטון של נתניהו, ועד סיום הקדנציה האחרונה שלו ב־2021 ישראל הפכה ממדינה ממוצעת מבחינת יוקר המחיה (ממוצע זהה לזה של ה־OECD), לאחת מארבע המדינות הכי יקרות במערב אחרי נורבגיה, שוויץ ואיסלנד.
הדרך הפחות מקובלת למדוד יוקר מחיה היא באמצעות אינפלציה. מדידה כזו היא במונחים שנתייים – השוואה בין המדד האחרון שהתפרסם לעומת המדד שנה קודם לכן. במלים אחרות, אפשר לסכום את שיעורי השינוי של 12 המדדים האחרונים. כך מגיעים במקרה של ישראל, למספר 4.1% – שיעור האינפלציה השנתי נכון למאי 2022. זה שיעור אינפלציה חריג ולא בריא למשק.
לפי התיאוריה הכלכלית, מקובל לחשוב שבמשק שצומח בקצב נאה, עליית המחירים הכוללת של סל הצריכה (זו הגדרה של אינפלציה) צריכה לנוע בין 1%–3%. לא בכדי הטווח הזה מכונה "יעד יציבות המחירים" שקבעה הממשלה. כלומר, משק שרושם אינפלציה של מעל 3% כבר סובל מאינפלציה ולכן הבנק המרכזי, במקרה זה בנק ישראל, חייב להפעיל את הכלים המוניטריים שעומדים לרשותו, לרבות כלי הריבית, כדי לקרר את המשק ולגרום להורדת מחירים. זה בדיוק מה שהנגיד אמיר ירון וחבריו החלו לעשות לפני כמה חודשים.
אך אינפלציה מתייחסת לקצב השינוי של המחירים ולא לרמת המחירים. כמו כן, ריסון קפיצה ברמת המחירים במשק הוא יותר תפקידו של הבנק המרכזי ואילו רמת המחירים היא נושא שמשויך יותר לממשלה. למרות שהאינפלציה חורגת מהגבול העליון של היעד מתחילת 2022, עדיין שיעור האינפלציה השנתי בישראל נמוך משמעותית מהשיעור הממוצע במדינות המערביות, שלא לדבר על ארה"ב ואירופה.
האינפלציה עלתה בכל העולם, גם בקרב המדינות המתפתחות, בגלל שיבוש בשרשראות האספקה על רקע מגיפת הקורונה שהקפיאה את הייצור העולמי, גרמה לירידה דרמטית בהיצע ולצבירת ביקושים כבושים שהשתחררו ביום אחד. יתרה מזו, המלחמה באוקראינה רק החריפה את התופעה וגרמה לזינוק במחירי חומרי הגלם והסחורות לרבות מוצרי אנרגיה, מוצרי המזון ומוצרי המתכת. ולראייה, מחירי הגז הטבעי, המזון והדגנים שברו שיאים.
הדרך הטובה ביותר למדוד רמת מחירים היא באמצעות מדד ה־PPP – שווי כוח הקנייה (purchasing power parity). כלכלנים נוטים להשוות את הפער בין שער החליפין של המטבע האמיתי, לבין אותו שווי כוח קנייה (PPP). מטרת ההשוואה היא להבין כמה עולה סל צריכה ערטילאי אך זהה – במקרה הזה בהשוואה בין ישראל לעומת מדינות אחרות (בעיקר לעומת סל הממוצע במערב או ב־OECD). נגיד בנק ישראל עצמו הציג את הגרף בתקופה האחרונה וממנו עולה כי אותו סל צריכה שמבקש להמחיש את המונח יוקר מחיה הוא מבין היקרים במערב – יקר יותר ב־37% מהסל הממוצע בקרב המדינות המפותחות נכון ל־2021.
אז איך הגיעו למספר הקסם? נניח שבננה עולה בישראל 6 שקלים וב־OECD היא עולה דולר "בינלאומי" (מטבע שמייצג את הממוצע של כל המטבעות ב־OECD). אזי אומרים ששער החליפין הוא PPP אם אותו דולר בינלאומי שווה ל־6 שכן אם זה שער החליפין במציאות – יוקר המחייה שווה בישראל לעומת ה־OECD. במילים אחרות, בשער PPP, יוקר המחיה זהה בישראל וב־OECD, כי צריך 6 שקלים עבור בננה בכל מדינה.
נניח עתה כי השקל מתחזק, ושער החליפין משתנה: דולר בינלאומי כבר שווה 3 שקלים. כעת צריכים רק 3 שקלים כדי לקנות את הבננה ב־OECD, אך עדיין בישראל, הבננה עולה 6 שקלים. לכן, מכיוון שבעולם ההיפותטי הזה קיימות רק בננות, ישראל הפכה ליקרה פי שניים ויוקר המחיה בה הוא כפול מזה של ה־OECD. כלומר, ככל ששער החליפין בפועל נמוך משער החליפין של PPP - המדינה יקרה יותר ביחס ל־OECD.
מה שרואים בגרף שהציג הנגיד – שזהו גם הגרף שבו משתמשים כלכלני ה־OECD כדי להשוות יוקר מחייה בין החברות בארגון – הוא היחס (באחוזים) בין שער החליפין PPP לבין שער החליפין בפועל – כלומר פי כמה המדינה יקרה. זו הסיבה גם שה־OECD מקבל את הערך 100 (הוא בעצם הנורמה).
כאשר מסתכלים על הגרפים של התפתחות מדד ה־PPP על פני שנים, המציאות האמיתית נחשפת: בשנת 2009, שנת עלייתו של נתניה לשלטון, ה־PPP של ישראל היה שווה 100 והיה זהה לזה של ה־OECD. כלומר, עלות סל הצריכה של ישראל היתה זהה לעלות סל הצריכה של ה־OECD. יוקר המחייה בישראל לא רק שלא היה חריג אלא שהיה בדיוק בממוצע.
מאז אותה שנה, יוקר המחיה עלה באופן עקבי ובלתי פוסק כמעט לרמה מבין הגבוהות במערב. לכן קשה מאוד להאשים את ממשלת בנט-ליברמן בהזנקת יוקר המחיה, שכן זה החל לעלות הרבה לפני שהם החלו לנהל את המדינה. מנגד, נוצרה חפיפה מעניינת בין אותו זינוק ביוקר המחיה בישראל לבין אותה תקופה שנתניהו שלט כאן.
כאשר בודקים מיהן בדיוק אותן המדינות היקרות יותר מישראל, מגלים מיד שהן, ללא יוצא מן הכלל, גם הרבה יותר עשירות ממנה. השוואת התוצר לנפש (מדד העושר המקובל) ובמונחי PPP (כמה מוצרים ניתן לרכוש באותה מדינה עם כמות כסף כזו) בין אותן שלוש מדינות לישראל מעלה כי הן בין 35%–81% עשירות יותר מישראל.
יש ויכוח גדול בקרב כלכלנים מדוע חל זינוק כל כך משמעותי ביוקר המחיה הישראלי. יש הטוענים כי כמו במדינות עשירות שנכנס אליהן הרבה מט"ח (שוויץ ונורווגיה הן דוגמאות מצוינות לכך), המחייה עולה והכל מתייקר.
אחת ההסכמות הבודדות בנושא היא כי עד ההתפרצות האינפלציונית בתחילת השנה מחירי הבלתי סחירים עלו בעקביות ומנגד, מחירי הסחירים צנחו. המוצרים הבלתי סחירים הם בעיקר השירותים (שלא ניתן לייבא) אך גם הפירות והירקות שכן חל איסור על יבוא של חלק ניכר מהתוצרת החקלאית. המוצרים הסחירים הם אותם מוצרים שניתן לייבא בלחיצת כפתור.
ולראייה: בין אפריל 2009 למאי 2021 – מחירי הפירות והירקות זינקו בכ־40% (לעומת עלייה של כ־13% במדד הכללי) כאשר גם שירותי דיור עלו בקצב דומה. מנגד, מוצרי הלבשה, הנעלה, טקסטיל ומוצרי חשמל רשמו ירידות מחירים דו־ספרתיות. לא בכדי מדברים היום רבות על כך שהדה־גלובליזציה שהחלה עם הקורונה והעמיקה קשות בעקבות המלחמה באוקראינה עלולה לעלות ביוקר.
לכן, אחת הדרכים המקובלות להפחית את יוקר המחיה היא באמצעות רפורמות מבניות, שינוי כללי המשחק, הגברת התחרותית ופתיחת המשק.
דוגמה אחת בולטת היא הרפורמה בחקלאות. דו"חות ה־OECD הפצירו בממשלות ישראל בעשור האחרון לבצע שינויים מבניים עמוקים בנידון לרבות במשק החלב כאשר הם גילו ואף כימתו את התשלום העודף שהצרכנים הישראלים משלמים בגלל מבנה חקלאי ארכאי שמבקש להגן על הלובי החקלאי. אפילו פרופ' אבי שמחון, שכיהן כיועצו הכלכלי של נתניהו במשך רוב הקדנציה שלו והקפיד לציית ולשרת אותו בכל מחיר – גם הפציר בו להתקדם בתחום. אך גם הפעם ללא הצלחה: נתניהו ברח מהסוגיה כדי למנוע עימות עם החקלאים.
היתה זו דווקא ממשלת בנט־ליברמן שקידמה את הרפורמה עד יומה האחרון. אכן הלובי החקלאי ניהל מלחמת חורמה נגד הממשלה ובסוף זו לא הצליחה להעבירה. העובדה שהרפורמה הזו לא עברה מבטיחה שהמזון החי ימשיך לתרום ליוקר המחיה.
יש לקוות שהממשלה הבאה, בניגוד לממשלות נתניהו, שוב תטפל בנושא. כפי שהישראלים למדו על בשרם: במילים חלולות, האשמות סרק ואי־לקיחת אחריות - פוליטיקאים לא יצליחו להוריד את יוקר המחיה.
