טור אישיעוצמת הנתק בין החרדים לחילונים, מבט מבפנים של עיתונאי כלכליסט
טור אישי
עוצמת הנתק בין החרדים לחילונים, מבט מבפנים של עיתונאי כלכליסט
דרך עיניים חרדיות לא עולה כלל השאלה למה איננו מתגייסים. השירות שלי בצה"ל כחובש קרבי ארך 16 חודשים, אך חבריי החרדים רחוקים מגיוס מרחק של שנות אור. הם מכירים את הקשר שבין השכלה לתעסוקה ולהכנסה, אך בהקשר של שירות בצבא הסוגיה כלל לא עולה למודעות
למדתי בישיבת חברון החרדית, מהישיבות הבולטות והטובות במגזר. אחרי ארבע שנים עברתי לישיבת ההסדר הר עציון ושירתי בצבא כחובש קרבי, כשהשירות הפעיל שלי הסתכם ב־16 חודשים בלבד. מה שמעניין בסיפור האישי שלי הוא שככל הנראה הייתי היחיד מבין כ־240 בני המחזור החרדי שלי ששירתו שירות ממשי. והדבר השני, שהגיוס שלי לצה"ל נעשה ללא כל הזדהות פנימית או תחושה שאני עושה את הדבר הנכון. הוא אפילו לא נעשה מתוך תחושה שהגיוס הוא הדבר הצודק.
בחרתי להתגייס כי באותו הזמן לא רציתי להיות חרדי. רציתי לשנות זהות, והדרך היחידה הייתה לעבור לציונות הדתית. צה"ל לא עניין אותי, אך בשביל ללמוד ולעבוד הייתי חייב לעבור דרכו. כשהתגייסתי בגיל 21, לא ידעתי מתמטיקה ולא אנגלית, וממילא לא הייתה לי תעודת בגרות. סביבי היו תלמידי הסדר שהייתה להם השכלה כללית ושידעו שלאחר השחרור יוכלו להשתלב בקלות באוניברסיטה או בשוק העבודה. אסתכן ואגיד שבאותה נקודת זמן הרגשתי אפילו תסכול ומעין "חוסר שוויון" על כך שאני נאלץ להתגייס לצה"ל. חשתי שלא הגון לדרוש דרישות שוות ממני וממי שמערכת החינוך סיפקה לו כלים נאותים להשתלבות בחיים. נכון, זה טיעון בעייתי, כי קיבלתי דברים אחרים בעלי ערך רב ממערכת החינוך החרדית שבה למדתי, וזה חלק מהחוזה החברתי. אבל זו הייתה התחושה שאיתה התגייסתי. לא יחס מועדף, אלא דווקא קיפוח.
אני יודע שהשורות הללו עשויות להישמע מוזרות מאוד למי שלא מכיר את העולם החרדי, או למי שמכיר אותו דרך מתווכים בלבד. אבל העובדה היא שלא רק שהחברה החרדית לא מתגייסת, היא גם מעולם לא הפנימה ולו לרגע אחד את התביעה שמפנה כלפיה הציבור הלא־חרדי. במילים אחרות: החרדים מעולם לא שאלו את עצמם "למה אנחנו לא מתגייסים". הם רק שמעו את השאלה הזו מופנית אליהם, והם יודעים להשיב בהתנצחות בלתי פוסקת.
תהום הגיוס עמוקה מתהום לימודי הליבה
אני כותב את הדברים הללו לא כדי להעמיק פילוג בין החברה החרדית לחברה החילונית, אלא להפך, כדי להציג את המציאות באופן ברור ולא מתייפייף. החרדים רחוקים מגיוס לצה"ל מרחק שנות אור. ובשונה ממה שאנחנו חושבים, מדינה מתקשה לכפות דברים על אזרחיה, בוודאי כשמדובר בקבוצת מיעוט משמעותית שמחזיקה בכוח פוליטי, בוודאי כשאין אפילו הסכמה בסיסית בין הצדדים.
הפער בין החרדים לחילונים בסוגיית הגיוס גדול בהרבה מהפער בסוגיית לימודי הליבה או ההשתלבות בשוק העבודה. בסוגיות הללו החרדים מבינים את החילונים, מודעים היטב לקשר שבין השכלה לתעסוקה ובין תעסוקה להכנסה. אך בהקשר של שירות בצה"ל, הסוגיה כלל לא עולה למודעות. זו עוצמת הנתק.
מי שמכיר את נושא גיוס החרדים מקרוב יודע את זה. למשל תא"ל במיל' ערן שני, שהיה ראש חטיבת מינהל ותכנון כוח אדם באכ"א ואחראי על שילוב חרדים בצה"ל. "החרדים שהם באמת הארד־קור, שלמדו במוסדות החרדיים מכיתה א' ועד לישיבה קטנה וישיבה גדולה, לא מתגייסים", הוא אומר. "שיעור הגיוס שם אפסי. שנים על גבי שנים מנסים בכל דרך, בטוב או ברע, עם יעדים, עם הטבות, וזה לא הולך. אז מה חושבים שיקרה? נפשוט עם גדודי משטרה צבאית על בני ברק באישון לילה?".
מרגע שמפנימים שהחרדים אינם מתגייסים בפועל ורחוקים מרחק רב מלקחת חלק באתוס הצבא הישראלי, מתחילות לצוץ שאלות מסדר שני, כמו "איך נשמור על מוטיבציית הגיוס של קבוצת הרוב המתכווצת?", או השאלה שנמצאת כיום על סדר היום הציבורי, שנראית פורמלית למדי: "מה יהיה המבנה החוקי שיאפשר את אי־הגיוס של החרדים? האם נכון להמשיך במודל הנוכחי של דיחוי חצי־שנתי, שמוארך עד לפטור בגיל 26? או שעדיף מודל של פטור בגיל 23 או 21?".
6,000 שקל למשרתים הם לעג לרש
כשמנסחים את החלופות כך, בין פטור פורמלי בגיל 21 לבין פטור לא פורמלי עד גיל 26, האפשרות הראשונה עדיפה בהרבה, כמעט מכל בחינה. המצב כיום הוא שרבים רשומים בישיבות רק מאימת הגיוס. הישיבה מבחינתה מרוויחה תקציבים, התלמידים־נפקדים הללו לפעמים עובדים בשחור ולפעמים סתם מעבירים את יומם. ואז נשאלת השאלה, כפי שמנסח אותה שני, "למה צריך את כל הדבר הזה?". באופן חריף יותר, הורדת גיל הפטור היא מהלך פורמלי בעיקרו. החרדים לא משרתים בצה"ל ולא צפויים לשרת. והמהלך הפורמלי הזה עשוי להתניע מהלך של שילוב חרדים בכלכלה ובחברה. לכן, קשה מאוד להתנגד לו מבחינה מקצועית.
צריך להודות שאיש אינו יודע לומר בדיוק בכמה יגדל שיעור התעסוקה אצל חרדים. גם אם האוצר ינקוב במספרים, הם יהיו אילוסטרציה. שני מעריך כי "מדובר בכמויות גדולות, 50%-40%, ואם היית מאשר להם לעבוד בגיל 18, אז אולי אפילו יותר". אגב, שני לא לבד. גם חילוני אחר, שופט העליון יצחק עמית, כתב דברים דומים בפסק הדין שפסל את חוק הגיוס ב־2017: "לא הייתי שולל את האפשרות לפתרון רדיקלי, בדמות הוראת שעה המעניקה פטור מלא מגיוס לחרדים לתקופה של חמש עד עשר שנים. כל זאת, לטובת התכלית של השתלבות חרדים בשוק העבודה".
התגובות ברחוב החילוני למהלך כזה צפויות להיות זועמות מאוד. רבים מעלים את החשש כי המעבר מ"דיחוי שירות" לפטור פורמלי יביא לכך שהחילונים לא ירצו לשרת. לכאורה קשה להסביר למה הזעם החילוני יהיה גדול יותר אם הפטור יינתן בגיל 21 ולא 23, ואם יהיה מיידי או בצורת דיחוי מתמשך. אך הסיבה ברורה: בעיני היהודי הלא־חרדי פטור כזה הוא דיל נוסף שרוקחים החרדים בעלי הכוח הפוליטי הבלתי מוגבל.
ולמרות זאת, אני סבור שהורדת גיל הפטור לתקופה תחומה בזמן היא עסקה טובה לחילונים, לחרדים ולכלכלת ישראל. את הגלולה המרה הזו יש להמתיק במה שמכנה שני "חיזוק הנושאים בנטל. הרי הגדלת שיעור ההשתתפות בעבודה של החרדים תניב מיליארדים למשק, והכסף הזה צריך ללכת לתגמול משמעותי למי שכן משרת, לא לתשתיות ולא לבריאות. ההצעה הנוכחית של להעניק 6,000 שקל בסוף השירות היא לעג לרש. אנשים יגידו שהמדינה מנסה לקנות את דמם בכסף. לכן אני מציע הטבות בארנונה, קדימות במכרזים, במשכנתאות, בקבלה לאוניברסיטאות". ההצעה שלו מנסה ליצור זיקה תקציבית ברורה בין שילוב החרדים במשק לבין תגמול המשרתים. היא מסובכת ליישום מבחינה טכנית, חלקים ממנה עשויים להיראות מוגזמים ואף מפלים את אלה שאינם יכולים לשרת מלכתחילה. אך היא נוגעת בנקודה עקרונית חשובה: אם לא ניתן להשיג שוויון על ידי גיוס כולם, ניתן להתקרב אליו בהוקרת המשרתים וחיזוקם.
פער הגישות בין ליטאים לחסידים
זה מביא אותנו אל הפוליטיקאים החרדים, שממלאים פיהם מים בכל הקשור להורדת גיל הפטור. הם מצויים במעין מלכוד, כי תמיכה בהורדת גיל הפטור תקים עליהם את הציבור הלא־חרדי, ואילו התנגדות להורדת גיל הפטור תיתפס כניסיון לשלוט בצעירי החברה החרדית ולא לאפשר להם לבחור בעצמם בין תורה לעבודה. אך מתחת לפני השטח ניתן לזהות כמה נקודות מבט שונות בתוך החברה החרדית: החסידים בטוחים שהורדת גיל הפטור לא תשפיע על קהלם, כי אצל החסידים נהוג להתחתן מוקדם, הרבה לפני 21, והם לא מתנגדים ליציאה והשתלבות בשוק התעסוקה.
הליטאים נמצאים בחוד החנית של התמסרות ללימוד תורה ללא השתלבות בתעסוקה, והם מציגים עמדה מורכבת יותר: מחד, כיום יש עומס בישיבות ולא נורא אם חלק יבחרו לעבוד וכבר היום מי שלא רוצה ללמוד לא לומד. הליטאים גם מטילים ספק בהשפעה של המהלך על היציאה לעבודה של בחוריהם וסבורים שהתפיסה הערכית והלחץ החברתי יבטיחו שהורדת גיל הפטור לא תגרור שינויים. חלקם אף מוסיפים טיעון כלכלי ואומרים ש"בישיבות הטובות, השווער (אבי הכלה) נותן מענק של כמיליון שקל לדירה עבור הזוג, כך שאין היגיון כלכלי לעזוב את הישיבה בגיל 21, ערב החתונה".
אך מעבר להתנשאות הליטאית האופיינית, גם אצלם קיימת דאגה מכך שישיבות המיועדות לנוער נושר ייפגעו, ונערים שבעבר היו רשומים בישיבה כדי לא להתגייס ישתלבו לגמרי בשוק העבודה ללא כל זיקה לישיבה. בעולם הישיבות הספרדיות המצב מורכב יותר. גם שם שותקים לגבי גיל הפטור, אבל שמועות עקשניות המסתובבות גם במסדרונות הכנסת גורסות שראשי ישיבות ספרדיות חוששים שהם ייפגעו במיוחד מהורדת גיל הפטור - הן בשל העובדה שבישיבות הספרדיות מתחתנים מאוחר יותר, והן בשל כך שהנורמה החברתית של לימוד תורה כאפשרות תעסוקתית יחידה חלשה יותר בחברה הספרדית.
