נשחקים בסופרהממד הפסיכולוגי: ההתעלמות מתחושות הציבור תגבה מחיר
נשחקים בסופר
הממד הפסיכולוגי: ההתעלמות מתחושות הציבור תגבה מחיר
בישראל, בניגוד למדינות מובילות בעולם, לא מודדים את תפיסות האינפלציה של הציבור. אלא שלפסיכולוגיה הזו עלול להיות תפקיד בתדלוק האינפלציה. הנגיד צריך להיות מודאג מהפערים האלה
הבדיקה הרשמית, זו שמפספסת את הלכי הרוח בקרב הציבור: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) עוקבת מקרוב אחרי ההוצאות של 13 אלף משקי בית בישראל. מעקב זה, המכונה "סקר הוצאות משקי בית", מאפשר ללמ"ס לבנות "סל הוצאה ממוצע" של משק בית ישראלי. הסל מורכב מעשר קבוצות צריכה ראשיות – מזון, ירקות ופירות, דיור, תחזוקת הדירה, ריהוט וציוד לבית, הלבשה והנעלה, בריאות, חינוך תרבות ובידור, תחבורה ותקשורת, שונות. קבוצות צריכה אלו מורכבות מכ־1,400 מוצרים ושירותים שונים. העלות של סל ההוצאה הזה נמדדת מדי חודש בכל רחבי הארץ באמצעות פנייה לכ־4,000 ספקי מחירים. המחירים נאספים בהליכה פיזית לחנות, בבדיקה באינטרנט ובשיחות טלפון עם נותני שירותים.
גם לשכות סטטיסטיקה במדינות מפותחות אחרות מבצעות בדיקות דומות, אלא שמתברר כי בעולם יש פער בין שיעורי האינפלציה שלשכות הסטטיסטיקה מדווחות עליהם לבין שיעורי האינפלציה שהציבור חש (באנגלית מכנים זאת: Perceived inflation). נכון לעכשיו, הלמ"ס בישראל לא מודדת את תפיסות האינפלציה של הציבור, אך במקומות אחרים בעולם (אירופה וארה"ב) הדבר נמדד. כך לדוגמה, ההערכה הממוצעת בקרב הציבור בגוש היורו במאי 2023 היתה שהאינפלציה השנתית עומדת על 10.2%, אך בפועל היא עמדה על 6.1%.
הפער בין תפיסת האינפלציה של הציבור לבין האינפלציה הרשמית מתחזק בזמנים של תקופות אינפלציוניות. בארה"ב למשל, כך על פי סקירה של הפד מינואר 2024, עד ל־2021 תפיסת האינפלציה של הציבור היתה דומה למדי לנתונים הרשמיים, אך מ־2021 החל להיווצר פער בין תפיסת הציבור לנתונים הרשמיים. הפער הזה מטריד את הלשכות לסטטיסטיקה שמתחילות לחוש אי אמון כלפי הממצאים שלהן. אבל הפער הזה בעיקר אמור להטריד את הבנקאים המרכזיים, כולל נגיד בנק ישראל אמיר ירון, בגלל שאם הציבור סבור שהמחירים עלו בשיעור של 10% בשנה האחרונה, אז זה ישפיע על דרישות השכר שלו במקרה והוא שכיר, ועל המחיר שהוא יגבה במקרה והוא מספק שירותים עצמאי, וזה יכול להאיץ את האינפלציה. ואכן בנקים מרכזיים רבים בעולם עסקו בפער הזה. יש לקוות כי גם בישראל ישיקו בהקדם מדד שבודק את תפיסות האינפלציה של הציבור.
ההסברים לפער בין האינפלציה הרשמית לתפיסות האינפלציה הם רבים ומגוונים. הטענה הבסיסית ביותר היא שסל הצריכה הממוצע שונה מסל הצריכה של צרכנים רבים, אלא שגם בדיקות של סלי צריכה לפי מגזרים (סלי צריכה לפי חמישוני הכנסה, לפי גילאים, וכדומה) לא מראות תוצאות שונות במיוחד מהמדד הרשמי הכללי. יש טענות נוספות שקשורות למדידה, כמו האופן שבו מודדים את מחירי הדיור, והאופן שבו הלמ"ס מעדכנת שינויים טכנולוגיים, אך ההסברים המקובלים והרחבים יותר מגיעים מעולם הפסיכולוגיה וההתנהגות.
נשים תופסות את האינפלציה כגבוהה יותר
בבנק המרכזי הקנדי ביצעו שורה של מחקרים מהם עולה שאנשים שמים לב יותר למחירים שעולים מאשר למחירים שיורדים. בפד האמריקאי גם הפנו את האשמה לתקשורת שמדווחת יותר על עליות מחירים מאשר על ירידות מחירים. הסבר אחר נוגע לכך שאנשים שמים לב יותר למחירים שהם נתקלים בהם שוב ושוב, כמו מחירי מזון. כמה חוקרים הציעו כי העובדה שעדיין נשים מבצעות יותר רכישות במכולת מגברים מסבירה למה בקרב נשים האינפלציה הנתפסת היא גבוהה יותר.
השכר הריאלי הממוצע מאז פרוץ האינפלציה נשאר כמעט ללא שינוי, בזמן שב־8 השנים שקדמו לאינפלציה, השכר עלה בכ־29%. יש כאן מעבר חד לעולם שבו המחירים עולים, והשכר עולה בקצב איטי מהמחירים
אחד ההבדלים החשובים בין בני אדם אמיתיים לבין נתונים ממשלתיים פורמליים, הוא שבני אדם אמיתיים חווים את ההתייקרות על פני זמן, הם לא משווים בין אוגוסט 24' לאוגוסט 23', אלא בין העידן שלפני הקורונה, לעידן שאחרי הקורונה, בין העידן שלפני פרוץ המלחמה, לבין העידן של אחרי פרוץ המלחמה. כך למשל, ב־44 החודשים שבין ינואר 2021 ועד אוגוסט 2024, המחירים עלו ב־15.5% (כשהעלייה לחמישון התחתון היא 14.7%, ולחמישון העליון – 16%). זו העלייה המצטברת שהישראלים חווים, הם לא חווים עליית מחירים של 3.6% שזו עליית המחירים ב־12 החודשים האחרונים.
יתירה מזו, מחירי המזון, שהם מחירים שמורגשים הרבה יותר, עלו בקצב חד יותר, מחירי המזון עלו בתקופה זו ב־16.6% ואם כוללים את הפירות והירקות עליית המחירים מגיעה ל־18.7% בפחות מארבע שנים. אגב, החמישון התחתון – ש־18.5% מסל הצריכה שלו הוא מזון (לעומת 12.1% בלבד בחמישון העליון) – חווה התייקרות חדה יותר במחירי המזון כולל פירות וירקות של כ־20%. ועדיין, החוויה הישראלית היא שמחירי המזון התייקרו בהרבה יותר מ־20% בכמעט ארבע השנים האחרונות. קל להבין את החוויה הזו כשמסתכלים על הרכב העליות. יש עליות חדות במוצרים סמליים, והעליות הללו תופסות את תשומת הלב שלנו. כך לדוגמה הקמח הלבן התייקר ב־25.5%, העוף הטרי ב־38.6%, הדגים הטריים ב־32.6%, והסוכר ב־27.5%. אבל ההתמקדות היתירה במוצר אחד מבלבלת אותנו. להמחשה: ההוצאה על עוף טרי היא 31% מההוצאה שלנו בקטגוריה "עופות", 9% מההוצאה בקטגוריה "בשר, עופות, דגים ומוצריהם", 2.5% מכלל ההוצאה על מזון, ורק 0.4% מההוצאות החודשיות של סל ממוצע בישראל.
ההיפוך המבלבל: השכר הריאלי נשחק
בסוף, כשישראלים (או אנשים אחרים) אומרים שהם חשים התייקרויות חדות, הם בעצם אומרים שהם חשים פחות רווחה כלכלית, שיותר קשה מבעבר, ובהקשר הזה החוויה מובנת לחלוטין. התקופה האינפלציונית שהחלה ב־2021, הגיעה אחרי שנים ארוכות של יציבות מחירים. בשמונה השנים שבין ינואר 2013 לינואר 2021, מדד המחירים עלה ב־1.6% בלבד. ומחירי המזון - כולל פירות וירקות - עלו ב־3.3% בלבד. השינוי הזה מהליכה איטית לנסיעה מהירה, בוודאי גם משחק חלק בתחושת עליית המחירים החדה של הציבור. אבל זו עדיין התמונה החלקית. את התמונה המלאה מקבלים שכשמסתכלים על צד ההכנסות של הציבור, כלומר על עליית השכר בתקופות האלו.
עליית השכר הממוצעת היא מדד בעייתי בגלל שבעלי ההכנסות הגבוהות עשויים להטות אותו, אבל מדובר במדד עקבי, ועליית השכר המתועדת שם עקבית במרבית המגזרים הכלכליים, גם במקצועות עם שכר נמוך. עליית השכר מינואר 2021 ליולי 2024 (הנתון הזמין האחרון) היא כ־14% (מ־11,922 שקל ל־13,591 שקל). זהו שיעור שנמוך בכ־1.5% מהאינפלציה בתקופה זו, ומלמד על כך שהשכר הריאלי שלנו נשחק מעט בתקופה זו. אבל כשמשווים את זה לשמונה השנים שקדמו לגל האינפלציה, מבינים היטב את התחושה הישראלית. בין ינואר 2013 לינואר 2021 השכר עלה בכ־31% (מ־9,109 שקל ועד 11,922 שקל), וזאת בזמן שרמת המחירים כמעט לא עלתה. גם אם נסייג את הנתון הזה, ונטען שעליית השכר במהלך 20'–21' נובעת מהקורונה, הרי שעד לינואר 20' נרשמה עלייה של כ־18.6% בשכר הממוצע.
במילים פשוטות: השכר הריאלי הממוצע מאז פרוץ האינפלציה נשאר כמעט ללא שינוי, בזמן שבשמונה השנים שקדמו לאינפלציה, השכר הריאלי הממוצע עלה בכ־29% או ב־16.3% מאז הקורונה. יש כאן מעבר חד מעולם שבו השכר עולה באופן קבוע והמחירים בסופר נשארים ללא שינוי – לעולם שבו המחירים עולים, והשכר עולה בקצב איטי מהמחירים. המעבר מעולם שבו איכות החיים שלנו עולה בהתמדה, לעולם שבו איכות החיים הכלכלית שלנו עומדת במקום ונמצאת בירידה קטנה, מסבירה היטב את התחושה הישראלית שקשה פה מאוד.
