דעהמאבק משותף באלימות נגד נשים, האמנם?
דעה
מאבק משותף באלימות נגד נשים, האמנם?
יום המאבק באלימות נגד נשים הוא לא רק הזדמנות להעלאת מודעות, אלא גם לניפוץ קלישאות שנוגעות למאבק, לגורמי האלימות ולנשים הנפגעות. הגיע הזמן להגיד בכנות: אין מאבק משותף, ודאי לא בזמן שנבחרינו נוהגים בשנאה, גזענות ואלימות
יום המאבק באלימות נגד נשים הוא לא רק הזדמנות להעלאת מודעות, אלא גם יום לניפוץ קלישאות שנוגעות למאבק, לגורמי האלימות ולנשים הנפגעות.
כשאנו חושבים על נפגעות אלימות עולה בדעתנו תמונת אילוסטרציה מדממת עם סימנים כחולים, או חדר מוסדי של מקלט נעול שנועד להגן על נשים בעל כורחן, מפני סכנת חיים. חשוב לזכור שמרבית הנשים שסופגות אלימות אינן מגיעות לכותרות ואפילו אינן יודעות איך נראה מקלט לנפגעות אלימות מבפנים. על פי הערכות – מדובר בכרבע מיליון נשים ברחבי המדינה שחיות תחת אלימות תמידית או איום תמידי לשימוש באלימות ולא זוכות לסיוע משמעותי או הגנה מהמדינה, בשעה שבמקלטים מוגנות מאות בודדות של נשים מדי שנה, וגם זאת רק לפרק זמן קצוב.
לכאורה, כולנו עומדות ועומדים משתוממים מול היקף האלימות וחומרתה, ואיננו יודעים להסביר אותה. נהרות דיו רבים נשפכו בניסיון לעמוד על הגורמים לאלימות מגדרית ועל הכשלים בטיפול בה. מבקר המדינה מפרסם כמעט מדי שנה דו''ח או עדכון על פעילותם ומחדליהם של הרשויות המקומיות, לשכות הרווחה והמשטרה האמונים כביכול על המאבק בתופעה.
למעשה, אם נסתכל סביבנו ונדבר לרגע בכנות, היינו צריכים להתפלא אם בניגוד לכל מרחב אחר, המרחב הביתי היה נותר חף מאלימות, מהיררכיות ומכוחנות ושליטה במי שמסומן כחלש. אנחנו חיים בחברה שמקדשת אלימות לצורותיה ושכל מרחב פנוי בה נשלט בכוח הזרוע. חברה שאינה רק היררכית וחסרת חמלה באופן אלים, אלא גם מזהה שימוש מופגן בכוח עם העזה, גבורה והקרבה. במרחב השליטה של מערכת הערכים הזו, המרחב האלים וההיררכי שבו כולנו חיות וחיים וכולנו מגדלים את ילדינו – היה מקום להתפלא ולתהות אלמלא נתקלנו באלימות חמורה וגוברת גם כלפי נשים.
לאלימות ולכוחניות ההולכים וגוברים בשיח הפוליטי ובמרחב הציבורי יש תפקיד מפתח בעיצוב העולם הפרטי והמשפחתי של כולנו. בדומה לצורות אלימות אחרות גם האלימות המגדרית פועלת מתוך ההיררכיה החברתית הקיימת, ומסייעת לשמר אותה. אמנם, הקלישאה הפופולרית היא שכאילו אלימות מגדרית פושה ופוגעת במידה דומה בכל שכבות האוכלוסייה, ללא הבדל גזע, דת והכנסה לנפש. מדובר בשקר גס.
אמנם גברים אלימים ונשים נפגעות יש בכל מעמד ומקום, אך חומרת האלימות ומידת שליטתה במהלך החיים של הנפגעת אינם דומים כלל. אישה נפגעת אלימות המתקיימת בעוני, גורלה יהיה שונה לחלוטין מזה של נפגעת בעלת גב כלכלי, חזות "נורמטיבית" וקשרים במקומות הנכונים. נפגעות אלימות חסרות אמצעים אם יצליחו להיחלץ מידי התוקף יוותרו לרוב ללא קורת גג בטוחה, להתמודד לבדן עם חובות ולפרנס לבד את הילדים. רבות יתחרטו על הרגע שבו עזבו את בן הזוג האלים. גם הפקרה על ידי המדינה נחווית על ידן כאלימות קשה ואחת היא אם ההתעלמות ממצוקתן נמשכת עם או בלי נשיאת דברים מרגשים על הצורך להיאבק בתופעה ונפנוף ידיים אסרטיבי מעל במת הכנסת.
המופעים החמורים ביותר של אלימות מגדרית מתקיימים באין מפריע ובאין רואה כלפי נשים פגיעות במיוחד – עניות, ערביות, מהגרות, חסרות מעמד. נשים המשתייכות לקבוצות שממילא מסומנות כבעלות ערך שלילי, מועדות לכישלון ועבריינות, וכבלתי ראויות לקבלת תמיכה, גם אם מתעקשות להתקיים בינינו. נשים חוות נחיתות זו על בשרן פעמיים, מידי חברי קבוצת הרוב אבל גם בתוך קהילותיהן.
קלישאה אחרונה וחביבה במיוחד, עוסקת במיתוס המאבק הקולקטיבי באלימות מגדרית. מאבק שלו שותפות כביכול של המדינה והנשים הנפגעות. המדינה אמנם נוקטת שורה של אמצעים ספורדיים כדי לסייע לנשים נפגעות ובפרט למעטות מביניהן שהגיעו לכדי סכנת חיים וששהו במקלטים. האמצעים והתקציבים הללו בטלים בשישים מול החינוך לאלימות כלפי כל מי שחלשה ופגיעה במרחב הציבורי, מול הזלזול בחייו של כל אדם שאינו דומה לי בדיוק ומול הזלזול הגובר בנשים ואי ייצוגן בספירה הפוליטית.
הגיע הזמן להגיד ביושר ובכנות, אין מאבק משותף, ודאי לא בזמן שנבחרינו נוהגים בשנאה, גזענות ואלימות.
רעות שעאר היא מנהלת מחלקת פניות הציבור באגודה לזכויות האזרח
