חשיפהתביעה: כך גזל והונה איתן סטיבה את שותפיו לשעבר באפריקה ב־1.4 מיליארד שקל
חשיפה
תביעה: כך גזל והונה איתן סטיבה את שותפיו לשעבר באפריקה ב־1.4 מיליארד שקל
אחרי שנחשף ב"כלכליסט" הסכסוך בין שלושת החברים מהטייסת שהיו שותפים בקבוצת LR, תביעת ענק שהוגשה היום לביהמ"ש חושפת טענות חמורות של רועי בן ימי ועמי לוסטיג נגד איש העסקים. מיילים פנימיים, מסמכים ותצהירים מטלטלים חושפים, לטענתם, כיצד סטיבה רקח לכאורה "תוכנית סדורה של מעשי מרמה", בגיבוי מצגי שווא ורישומים כוזבים, כדי לנשל אותם מהפעילות המשגשגת באנגולה ולהשתלט עליה. סטיבה: "טענות ממוחזרות ושקריות"
זה היה מפגש אקראי באירוע חברתי בפברואר 2020, לאחר נתק של שנים רבות. עמי לוסטיג - אחד משלושת הטייסים-חברים-שותפים לשעבר בקבוצת LR שכללה גם את רועי בן ימי ואיתן סטיבה – נתקל אז בחיים טייב, שהיה בעבר "ה"צלע הרביעית" בשותפות. זה היה 8 שנים לאחר ההיפרדות העסקית של הרביעייה ב-2012. הבטן של טייב היתה מלאה על סטיבה בשל ‘חתול שחור’ שעבר ביניהם והביא לפרידתם העסקית שנה קודם ב-2019. "אני חש רגשות אשם ורוצה להתנצל בפניכם על ההתנהגות של איתן ושלי כלפיכם", אמר טייב ללוסטיג, ביחס למהלכים שנעשו לכאורה בשנים שלפני פירוק השותפות בין סטיבה וטייב לזו של לוסטיג ובן ימי ב-2012.
סטיבה הצליח בעזרת שקרים, מצגי שווא ו”פעילות חסרת מעצורים”, להוציא מידי קבוצת LR את פעילותה של קרן ויטאל כדי שזו תפיק עבורם רווחים ל”תועלתם האישית”
השיחה, שפרטיה מגוללים בתביעה על סכום אסטרונומי של כ־1.4 מיליארד שקל (סכום התביעה בפועל הוגבל לחצי מיליארד שקל מטעמי אגרה), שהוגשה היום (ג') לבית המשפט המחוזי בת”א, פתחה צוהר לעולם שלם של מעשי מרמה וגזל, מצגי שווא ושקרים מתוחכמים, הפרת אמון ובגידה בחברים שאכלו מאותו מסטינג בטייסת, הכל לכאורה כמובן. לפי התביעה, טייב חשף אז לראשונה כיצד סטיבה “גנב” להם מתחת לאף חברה־בת של קבוצת LR בשם לומינר על קופתה הדשנה, באמצעות מצגי שווא, רישומים כוזבים וזיוף מסמכים לכאורה.
לוסטיג הוכה בהלם ורצה לשמוע עוד, וכעבור שבוע וחצי נפגש שוב עם טייב. הוא סיפר אז בהרחבה כיצד סטיבה, בשיתוף עמו, הציג בפני לוסטיג ובן ימי מצגים שקריים על אודות מצבה הכלכלי העגום כביכול של לומינר ועל עתיד הפעילות של הקבוצה באנגולה, במטרה לשכנע אותם למכור את החברה לממשלת אנגולה במחיר נקוב לפי דרישתה. אלא שלדברי טייב, זו היתה למעשה תרמית: לא רק שהחברה היתה רווחית ובקופתה מאות מיליוני דולרים, אלא שהחברה בכלל לא נמכרה לאנגולזים וסטיבה “הבריח” אותה לידיו ולידי טייב ”בעבור נזיד עדשים”. הוא הצליח לעשות זאת, כך סיפר, באמצעות אדם שהוצג בפני לוסטיג ובן ימי כנאמן מטעם ממשלת אנגולה שכביכול רוכש את החברה עבורה, אך למעשה היה שלוחו של סטיבה, ורכש אותה בעבורו ובעבור טייב.
הגזל, לפי התביעה, לא נגמר כאן: סטיבה הצליח בעזרת שקרים, מצגי שווא ו”פעילות חסרת מעצורים”, להוציא מידי קבוצת LR את פעילותה של קרן ויטאל — קרן אימפקט, שהוקמה ביוזמתו במטרה לפתח פרוייקטים חברתיים של קיימות באנגולה, ולהעבירה לשליטתו ולשליטת טייב, כדי שזו תפיק עבורם רווחים ל”תועלתם האישית”. בנוסף, נטען שסטיבה הבריח נכסים שהיו בשליטת LR לויטאל כשזו עברה לשליטתו.
הפרטים האלה התחברו למידע מחשיד שהגיע אל לוסטיג ובן ימי כמה חודשים קודם לכן, לפיו טייב רכש ב־2019 מסטיבה, בעת פיצול עסקיהם המשותפים באנגולה, את חלקו של סטיבה לפי שווי חברה של לפחות 1.16 מיליארד דולר — שווי גבוה הרבה יותר מהשווי ששולם לבן ימי ולוסטיג בגין העסקים באנגולה.
טייב, מתברר כעת, חשף את מה שמכונה בתביעה “התוכנית הסדורה של מעשי מרמה” של סטיבה במטרה לנשל את שותפיו, גם בכמה תצהירים שהגיש בהליכים משפטיים בעבר. המידע הזה, בצירוף תכתובות מייל מזמן אמת המצורפות לתביעה, שהוגשה באמצעות עו”ד אלקס הרטמן, אוריאל פרינץ, מרינה רויזר וענבר אסרף ממשרד ש.הורוביץ ושות', עומד בבסיס הסופרלטיבים החריפים שהם מרעיפים בה על חברם לשעבר מהטייסת. בעיקר בולטת תחושת הפגיעה האישית שהם חוו. כך למשל נטען: “לעמי ורועי התגלה, כי על אף האמון הרב שנתנו באיתן, חברם הטוב ואחיהם לנשק כטייסי קרב בחיל האוויר, בקידום האינטרסים של הקבוצה ושלהם כשותפים, איתן פעל לקדם את טובתו האישית, על חשבונם, תוך סיוע של אנשים נוספים, בהטעיה, באמצעות מניפולציות רבות ותוך ניצול החברות והנאמנות שלכאורה שררה בין השותפים”.
בדצמבר 2021 חשפנו את הסכסוך היצרי בין סטיבה לבין לוסטיג ובן ימי, כשהאחרונים ביקשו מביהמ”ש למנות בורר בסכסוך ביניהם אחרי שני ניסיונות גישור שנכשלו.
מאז מונה בורר בריטי, שמנהל כיום את הבוררות החסויה, שמתמקדת במזכר ההבנות שנחתם בין הצדדים עם היפרדותם העסקית ב־2012. אלא שלוסטיג ובן ימי טוענים שיש להם עילות תביעה נוספות לגבי אירועים שהתרחשו עוד לפני פירוק השותפות, ועל כן הוגשה התביעה הנוכחית. סטיבה צפוי להציג זווית מבט אחרת על האירועים לכשיגיש כתב הגנה. בסיבוב הקודם הוא טען, באמצעות עו”ד גיורא ארדינסט ותומר ויסמן ממשרד ארדינסט, בן נתן, טולידאנו ושות' שהשניים מתנהלים מתוך תחושת מרמור וקנאה על הצלחתו העסקית בשנים שלאחר הפרידה, ומנסים לפגוע בתדמיתו לקראת טיסתו לחלל במסגרת משימת ‘רקיע’. סטיבה, כזכור, היה האסטרונאוט הישראלי הפרטי הראשון שטס לחלל, באפריל 2022, חוויה עליה שילם כ־50 מיליון דולר. עוד לפני טיסתו של סטיבה חשפנו ב”כלכליסט” סכסוכים נוספים שהוא מנהל בבוררויות חסויות בלונדון מול שותפים נוספים לשעבר.
שלושת השותפים הכירו בחיל האוויר והמשיכו יחדיו לייעץ לתעשייה אווירית בפרויקט הלביא. בשנת 85’ הם הקימו את קבוצת LR והחזיקו בה במשותף במשך 27 שנה בחלקים שווים. בשנים הראשונות הם התמקדו בפעילות ביטחונית באפריקה וייעוץ לתעשיות הביטחוניות בארץ. עם השנים התרחבו לפעילויות בכ־20 מדינות באפריקה ובאירופה: פרויקטי תשתיות בתחומי תקשורת, התיישבות, חינוך, תעופה, חקלאות, מים ועוד. הפעילות נעשתה באמצעות יותר מ־100 חברות, כשמחזורי ההכנסות של הקבוצה חצו את רף מיליארד השקלים והרבה יותר (לפי התביעה, המחזור השנתי ב־2008 היה, למשל, כ־440 מיליון דולר). מתחילת הדרך השלושה חילקו את תחומי ושטחי הפעילות ביניהם, אולם שמרו על חלוקה שווה ברווחי הקבוצה כולה והסכימו שכל הפעילות תיעשה רק דרכה. “מערכת היחסים התבססה על אחוות לוחמים, רעות ויחסי אמון”, כותבים בן ימי ולוסטיג בתביעתם.
בתחילת שנות ה־90’ נכנסה LR לאנגולה, ומשנת 95’ סטיבה היה אחראי לפקח על פעילות הקבוצה במדינה ולפתח את העסקים בה, ובהמשך גם אחראי על התחום הפיננסי וקווי האשראי במדינה, בה יצר קשרים ענפים. האחראי בשטח באנגולה שדיווח לו ישירות היה טייב (ב־2009 טייב הוכנס כשותף בפעילות הקבוצה באנגולה ב־15%).
במהלך מלחמת האזרחים העקובה מדם באנגולה, LR סיפקה ידע וציוד בטחוני רב לשלטון במלחמתו במורדים, מה שהביא להידוק הקשרים. לאחר סיום המלחמה ב־2002 ביקשה ממשלת אנגולה לקדם פרויקטי תשתית נרחבים באמצעות חברות של הקבוצה, אולם נתקלה בקשיי מימון. מסיבה זו הקימה LR בשנת 2003 חברה־בת — שבהמשך תיקרא לומינר — גוף מימוני שהעמיד לממשלת אנגולה אשראי תמורת ריבית. כך LR יכלה להנות גם מהכנסות המימון וגם מרווחי הספקים והחברות שהיא מפעילה במדינה לביצוע הפרויקטים, ולהרחיב את עסקיה באנגולה.
השיטה עבדה כך: ממשלת אנגולה היתה חותמת על חוזים מול ספקים אשר היו בעיקרן חברות בבעלות LR, והמימון לאותם פרויקטים נעשה באמצעות לומינר. בתמורה העבירה חברת הנפט הלאומית של אנגולה סונאנגול תקבולים ממכירת 15 אלף חביות נפט ביום בממוצע לחשבון בנק ייעודי, המשמש כחשבון נאמנות — וממנו הועברו החזרי ההלוואות ללומינר. בתמורה להעמדת קו האשראי נקבע שלומינר תקבל ריבית, עמלות ודמי ניהול — סכומים שהסתכמו במיליוני דולרים מדי שנה. “באמצעות מנגנון המימון התאפשר לקבוצה לבצע באנגולה שורה של פרויקטים משמעותיים ברווחיות גבוהה, יתרון שניתן לקבוצה ביחס למתחרים וחברות אחרות הפועלות בתחומים דומים”, נכתב בתביעה, בה מוערך היקף כלל הפרויקטים שקיבלה לידיה הקבוצה במדינה במאות מיליוני דולרים.
ככלל, לומינר נדרשה לשלם לספקים עבור ביצוע הפרויקטים בתוך שנתיים־שלוש, ואילו ממשלת אנגולה הייתה משלמת ללומינר על פני כשש שנים בממוצע. לומינר הצליחה לגשר על הפער התזרימי על ידי דחיית התשלומים בפועל לספקים, שהתאפשרה בשל היותם חברות הקשורות לקבוצה. בתנאים אלה הקונסטרוקציה הזו עבדה במשך שנים, ההסכם היה כדאי והעסקים פרחו. לומינר הגדילה את קוי האשראי ומימנה עשרות פרויקטים באנגולה (בשנים 2007־2009 מימנה לומינר לא פחות מ־63 פרויקטים בהיקף של יותר ממיליארד דולר). “מצבה של לומינר באותן שנים, כפי שהוצג לעמי ורועי על ידי איתן, היה יציב וטוב”, נטען בתביעה.
אלא שלפי התביעה, סטיבה רצה את הכסף הגדול לעצמו. “איתן, שהיה השותף האחראי והממונה הבלעדי על התחום הפיננסי בכל הקשור לפעילות באנגולה, ניצל את האמון העיוור שעמי ורועי נתנו בו, כדי לגזול מהם את העסק המשותף של השלושה”, נטען. לדברי לוסטיג ובן ימי, בשל רצונו של סטיבה “להשתלט על עסקי הקבוצה באנגולה תוך נישולם”, הוא נקט ב”סדרת פעולות לא חוקיות ובכלל זה הצגת מצגי שווא בפני עמי ורועי, בכל הנוגע למצבה הפיננסי של לומינר ולהכרח כביכול במכירתה לממשלת אנגולה במחיר הנמוך משמעותית משוויה”. לטענתם, מדובר היה בשורת מצגים שקריים שנועדו לשכנע אותם למכור את חלקם בלומינר לידיו של איתן עצמו, בעקיפין, “בעבור נזיד עדשים, תוך שאיתן מסווה את המכירה לעצמו, כמכירה לממשלת אנגולה, כביכול”.
כתב התביעה מתאר כיצד הוחלפו פעמיים ביוזמת סטיבה החברות שניהלו את חשבון הנאמנות עבור ממשלת אנגולה (האחרונה היתה חברת טוליפ, שבבעלות הקבוצה). עוד טוענים לוסטיג ובן ימי, שלצד הכספים שקיבלה לומינר מאותו חשבון נאמנות בעבור הפרויקטים שאותם מימנה, סטיבה הורה לנאמן להעביר ללומינר כספים מחשבון הנאמנות, “אשר לא היו משוייכים להסכם מימון ספציפי”, דבר שעליו הם גילו רק כעבור שנים. לדבריהם, אלה היו סכומי עתק שהצטברו ליותר מ־752 מיליון דולר, שסטיבה אמר להם שהם מנוהלים על ידי לומינר עבור ממשלת אנגולה וצריכים להיות נזילים למקרה שהממשלה “תקרא לכסף”. אולם בפועל, לדבריהם, “הכספים עמדו לניהולה ושליטתה של לומינר ובסופו של דבר הועברו לידי סטיבה או עמדו לשימושו למשך שנים ארוכות”.
“איתן, שהיה השותף האחראי והממונה הבלעדי על התחום הפיננסי בכל הקשור לפעילות באנגולה, ניצל את האמון העיוור שעמי ורועי נתנו בו, כדי לגזול מהם את העסק המשותף של השלושה”
איך בדיוק זה קרה? התביעה מגוללת שתי פעולות המוגדרות כ”תרמית” שביצע לכאורה סטיבה: הקמת קרן ויטאל והוצאתה מחוץ לקבוצה במרמה לידיו, ומצגים כוזבים שהציג לפיהם לומינר על סף חדלות פירעון במטרה לשכנעם למכור אותה במחיר נמוך ולהשתלט על קופתה.
בעניין קרן ויטאל, נטען כי במהלך שנת 2010 סטיבה סיפר לשותפיו על פרויקט ענק לבניית 40 אלף יחידות דיור שקיבלה הקבוצה מהממשלה באנגולה. לצורך כך, הוקמה חברה בשם “קורה” (KORA) בבעלות הקבוצה וטייב. במקביל פעל סטיבה להקמתה של קרן ויטאל, שהיתה אמורה לקום כקרן חברתית שתסייע לקידום הפרויקט ולקידום השקעות בפרויקטי קיימות נוספים, ותמומן באמצעות ממשלת אנגולה. סטיבה סיפר לשותפיו שהאנגולזים התחייבו להשקיע 250 מיליון דולר בקרן, וכך נוסדה ויטאל באוקטובר 2010 כשותפות מוגבלת כחלק מקבוצת LR.
לפי התביעה, סטיבה דיווח שמימון “פרויקט קורה” ייעשה על ידי ויטאל, בשם הממשלה, באמצעות הלוואה של כמיליארד דולר מלומינר, ושהבעלות על חברת קורה תועבר לויטאל. הרווח ל־LR, טען סטיבה, ינבע מביצוע הפרויקט על ידי חברות הקבוצה ומחלוקת רווחים על ידי הקרן.
אולם, לפי התביעה, בהמשך טען סטיבה שיש להוציא את ויטאל מהקבוצה ולהעבירה לשליטתו, למרות שעד אז השלישייה תמיד פעלה יחדיו. הוא נימק זאת בדרישה מפורשת של ממשלת אנגולה שאינה מוכנה שאנשי LR יהיו שותפים־מנהלים בויטאל בשל “ניגוד עניינים, כביכול, בין ניהול הקרן לבין הרצון להעביר לחברות הקשורות לקבוצה ביצוע פרויקטים עבור הקרן”.
סטיבה הציג בפניהם פיתרון: ויטאל תוצא מהקבוצה ותנוהל על ידי אדם, שהיה עד אז מנהל זוטר ב־LR, ביחד עם סטיבה, שיפסיק לקבל שכר מהקבוצה. סטיבה, לפי התביעה, טען שהכנסתו היחידה מהקרן תהיה דמי ניהול של 1.5% מההון המנוהל על ידה ואפסייד מרווחיה, אם יהיו. הוא גם הבטיח לפעול במסגרת ויטאל כדי לספק פרויקטים רווחיים לחברות קבוצת LR.
כך למשל, סטיבה כתב לבן ימי באחד המיילים: “הבנת נכון — הדרך היחידה בה תוכל להרוויח היא אם אין לך אינטרס בקרן... אני לא אהיה זה שמעכב את הפרויקט!”. ובמיילים אחרים לשותפיו כתב כי “הכל נעשה בלחץ ובהילוך גבוה”, ו”הקרן היא אבן היסוד של כל המבנה — הגדלת קו האשראי לסכום דמיוני וזכייה בפרויקט דמיוני”.
בתביעה נטען שהמצג שסטיבה הציג בפני שותפיו הוא שממשלת אנגולה תהיה המשקיעה העיקרית בויטאל ביחד עם שותפים נוספים ומעורבת בניהולה ובהקמתה, ושהתפקיד שלו יסתכם רק בניהול הקרן והוא לא יפיק ממנה רווחים משמעותיים. עוד טען בפניהם ש”הוא מנהל אותה ממניעים פילנתרופיים בלבד” ו”אין כל ברירה אחרת”. בן ימי ולוסטיג טוענים כי “על בסיס מצגים אלה, שהתבררו לימים כמצגי שווא, הועברה ויטאל לשליטתו של איתן”.
עוד נטען בתביעה, שסטיבה הבריח נכסים משמעותיים שהיו בשליטת LR לויטאל, ובכך מעל באמון שותפיו, הפר את חובותיו והתעשר שלא כדין על חשבונם. לדברי בן ימי ולוסטיג, בניגוד לתמונה שמנסה סטיבה לצייר כלפי חוץ כשהוא “מציג עצמו במשך השנים כפילנטרופ הפועל לטובת העם באנגולה”, בפועל, “ויטאל שימשה כפלטפורמה ליצירת רווחים לתועלתם האישית של איתן וחיים”. למעשה, נטען, בקרן לא היו עוד שותפים מלבדם, ממשלת אנגולה מעולם לא הייתה שותפה בקרן, והכספים ששימשו את סטיבה לצורך הקמת ויטאל ולהפקת רווחים כתוצאה מביצוע פרויקטים במימונה, “הינם ברובם המכריע כספים אשר הוצאו מלומינר ומהקבוצה שלא כדין על ידי איתן, תוך שהוא גורם לקבוצה נזקים כבדים”.
בעניין לומינר, בתביעה נטען שב־2011 סטיבה וטייב החלו להציג בפני לוסטיג ובן ימי מצגים לפיהם חל צמצום דרמטי בהיקף הפרויקטים החדשים באנגולה, ושהממשלה מבקשת להאריך את תקופת החזר האשראי. בנוסף טען שממשלת אנגולה מעוניינת שלומינר תעניק אשראי למימון פרויקטים גם של ספקים חיצוניים שאינם בבעלות הקבוצה. כלומר, שאת התשלום אליהם לא ניתן יהיה לעכב. בדיוק מזה חששו בקבוצה — שלומינר תצטרך לשלם מהר יותר לספקים בעוד הכסף מהאנגולזים ייכנס לקופתה אחרי שנים רבות. המשמעות היתה שינוי באיזון העדין שבתזרים ובכל המבנה המימוני הקיים, באופן שיקשה על לומינר לממן את הקמת הפרויקטים.
בפגישה דחופה שכונסה במרץ 2011, נטען בתביעה, סטיבה וטייב “הציגו מצגים לפיהם לומינר סובלת ממצוקה תזרימית המאיימת על המשך קיומה”. למחרת שלח בן ימי לסטיבה מייל: “אני מנסה להתאושש מההנחתה של אתמול. לא ישנתי כל הלילה. אני מופתע ומוטרד מהחשיפה האדירה של הקבוצה... אופן הניהול והבקרה, חוסר העדכון ואי הבאת החשיפה האדירה הזו לידיעתנו בעוד מועד גובלת בחוסר אחריות ובכשל אדיר”.
סטיבה טען בפני שותפיו שאינו רואה אפשרות “להציל” את לומינר, ודחף למכירתה לממשלת אנגולה. אולם בכל אותה העת, נטען בתביעה, הוא הסתיר מהם שזמן קצר קודם לכן עמדו לרשותה של לומינר אותם 752 מיליון דולר, “שאיתן דאג להעבירם שלא כדין לשליטתו ולשליטת ויטאל. סכומים אלה הוצגו לעמי ורועי כסכומים שלכאורה מנוהלים על ידי לומינר עבור ממשלת אנגולה לפי הוראותיה. בפועל סכומים אלה הוצאו מלומינר על ידי איתן על מנת לרוקן את קופתה ולגרום לעמי ורועי להיענות, מחוסר ברירה, להצעה למכור את החברה לממשלת אנגולה”.
ביולי 2011 נפגשו שוב הארבעה, וסטיבה טען שלנוכח דרישת ממשלת אנגולה להארכת תקופת האשראי לא תיוותר בידי לומינר יתרת מזומנים להמשך מימון הפרויקטים, ומחודש אוקטובר לחברה יהיה כבר תזרים מזומנים שלילי. “איתן וחיים טענו והציגו מצג לפיו החלופה האפשרית היחידה היא מכירת לומינר לממשלת אנגולה, שלכאורה נכונה הייתה לרכוש את לומינר חרף מצבה”, נטען בתביעה.
הודעות המייל שנשלחו בין הארבעה באותו היום מדגימות את הדחיפות והלחץ שהשרו סטיבה וטייב, בעוד לוסטיג ובן ימי היו מסוגיים. כך למשל בתשובה לבקשתו של בן ימי לבחון אפשרות להכניס שותף מממן ללומינר ענה טייב: “כולנו יודעים שחוץ ממשוגע מאנגולה אין סיכוי שמישהו יקנה חברה כזו כשהרווחים ממוקמים למטה בחברות והוא לא חלק בהם” — כתב כשהוא מתכוון לנשיא אנגולה. בהמשך טייב עדכן שנקבעה פגישה בלונדון באמצע אוקטובר, “עם הבוסים לסגור את הפרטים הנחוצים להעברה של לומינר לממשלה. המטרה היא לחתום בסוף היום”.
לוסטיג ובן ימי טוענים שטייב וסטיבה הצליחו לשכנע אותם שכדי לא להפסיד לגמרי את הפעילות באנגולה, “אין להם ברירה אלא למכור את לומינר לממשלת אנגולה... במחיר קבוע מראש ונמוך משמעותית משוויה”, כפי שהציג להם סטיבה, שאמר להם שהמחיר נקבע על ידי הממשלה ואינו פתוח למו”מ. על פי התביעה, “המחיר שהוצג היה ללא בסיס כלכלי ולמעשה נכפה על עמי ורועי כעובדה מוגמרת וכאפשרות היחידה”.
עוד טען בפניהם סטיבה, שלנוכח דרישות שהועלו מצד ממשלת אנגולה, לומינר לא תימכר באופן ישיר לממשלה, אלא לנציג מטעמה — כריסטיאן ווילהלם, שיחזיק בנאמנות עבור האנגולזים את לומינר באמצעות חברה מהונג קונג בשם CG Capital. הם נחשפו לכך, לדבריהם, רק בטיוטת ההסכם, יום לפני החתימה על העסקה.
“מי זאת החברה הקונה?”, שאל לוסטיג את סטיבה באחד המיילים. “האם אין צורך לברר מי הבעלים המוטב שלה כדי שלא נסתבך משפטית?”. סטיבה ענה לו: “בעלות של החברות — הם מעולם לא שאלו אותנו, כך שגם לא נכון שאנחנו נשאל. מכירה של חברה לא אמורה לסבך את המוכר”. יום למחרת, ב־15 באוקטובר 2011, שלח סטיבה מייל לשותפיו, לאחר שנחתם הסכם ההבנות: “בשעה טובה העסקה סגורה... אני מקווה שהפקק ישתחרר ופרויקטים חדשים יצאו לדרך”.
בתשובה לשאלה של בן ימי מי חתם על ההסכם מטעם ממשלת אנגולה, ענה לו סטיבה במייל שאותו כריסטיאן ווילהלם. בן ימי המשיך לנסות לחקור על אודותיו, והתשובה של סטיבה הייתה מסתורית: “כמובן שהפעילות דרך גוף פיננסי נכונה ואין אלטרנטיבה אחרת. בכל מקרה — שיחות בנושאים רגישים עלינו לקיים בישיבה ולא מעל גלי האינטרנט”.
כעבור שבועיים הושלמה מכירת לומינר, כאשר תמורת העסקה הסתכמה בכ־12 מיליון דולר (כששוויה האמיתי של החברה באותה עת, על פי התביעה, עמד על לפחות 278 מיליון דולר). בן ימי ולוסטיג טוענים שבמהלך הזה השלים סטיבה, “תוך כדי הולכת שולל ומעילה באמון, את נישול שותפיו, והבריח את אחד הנכסים הכלכליים המרכזיים של הקבוצה לעצמו”.
עד מהרה הוביל סטיבה להחלפת הדירקטורים בלומינר (ובחברת טוליפ שנרכשה ביחד איתה), ומינה במקום את ווילהלם. בשנים שלאחר מכן, נטען בתביעה, הועברה הבעלות ב־Capital CG לידי חברה בבעלות סטיבה וטייב, שהשלימו כך את השתלטותם על לומינר. לפי התביעה, מדובר היה במהלך מתוכנן, שכן טייב טען לימים בתצהיריו, שעם רכישת לומינר, ווילהלם חתם על מסמך שיאפשר לסטיבה להעביר את הבעלות בה בעתיד “לכל חברה שירצה”.
בתביעה מתואר כיצד זה נעשה: ב־2013 הועברה הבעלות ב־ Capital CG מידיו של ווילהלם לידי חברה בשם קאסוטרה (Kasutera) שהוחזקה באותה עת על ידי ווילהלם ביחד עם טייב וסטיבה. ב־2015 עברה קאסוטרה לבעלותם הבלעדית של סטיבה וטייב ובסוף 2016 הועברה הבעלות בלומינר ובטוליפ ישירות לקאסוטרה, בתמורה, כביכול, להון העצמי שבו הן נרכשו מ־LR ב־2011. עוד התברר לימים, נטען בתביעה, שקאסוטרה שימשה כשותפה מוגבלת בויטאל והתחייבה עוד באפריל 2011 להיות המשקיעה העיקרית בויטאל.
בצורה זו, נטען בתביעה, מאות מיליוני דולרים שהיו בלומינר תחת שליטת השלישייה עברו לשליטתם של סטיבה וטייב בלבד, “והמשיכו לעמוד בפועל לניהולו של איתן ולהשאת רווחים אדירים עבורו”, היות שניתן היה לעשות שימוש בכסף לקידום פרויקטים נוספים. ואמנם, לדבריהם, לומינר המשיכה לממן בשנים הבאות שורה של פרויקטים באנגולה, בהיקפים של מיליארדי דולרים, ולהגדיל את האשראי הניתן על ידה, בעיקר לחברות בבעלות סטיבה וטייב.
לטענת בן ימי ולוסטיג, רק כעבור שנים התגלה להם ש”לומינר לא נמכרה לממשלת אנגולה, וכי Capital CG לא שימשה כנאמן עבור ממשלת אנגולה, אלא עבור איתן, שלאחר מכן שלט בחברה”. בנוסף, נטען ש”הכספים שהוחזקו על ידי לומינר מצאו את דרכם לשימושו של איתן באמצעות תאגידים שונים, וביניהם קרן ויטאל שבשליטתו, ולא בשליטת ממשלת אנגולה, ואף ללא שותפות שלה, כפי שהציג לעמי ולרועי”. הם טוענים שויטאל נהנתה באופן ישיר מאותם כספים שהעביר אליה סטיבה מלומינר, “ואשר הוצאתם גרמה להרעה במצב הכלכלי של לומינר, כך שעמי ורועי נאלצו להסכים למכירתה”.
סטיבה, לטענתם, “שיקר במצח נחושה” ו”גזל את לומינר לידיו”. הם מציגים לראייה את התצהירים שהגיש בעבר טייב לבית המשפט, שבהם הוא הודה שמדובר היה בתרמית ובמצגי שווא לכאורה, שאפשרו לסטיבה ולטייב להשתלט על מלוא עסקי קבוצת LR באנגולה. טייב גם טען בתצהירים ששני עובדים בכירים בלומינר סייעו לסטיבה במחיקת מידע ומסמכים משרתי החברה. לטענת לוסטיג ובן ימי מדובר ב”השמדת ראיות” מצד סטיבה שביקש, “להסתיר את הפעולות הבלתי חוקיות שביצע כלפי עמי ורועי לאורך השנים שחלפו”.
לסיכום, טוענים שני שותפיו לשעבר של סטיבה, שהוא “התעשר שלא כדין” על חשבונם לאחר שהרחיק אותם בתרמית ובהטעייה הן מלומינר והן מויטאל. הם מעריכים את הנזק שנגרם להם ממכירת לומינר ב־189 מיליון דולר ואת הנזק מהוצאת ויטאל אל מחוץ לקבוצה ב־219 מיליון דולר — וכך חושב סכום תביעתם.
מעורכי דינו של סטיבה, גיורא ארדינסט ותומר ויסמן ממשרד ארדינסט, בן נתן, טולידאנו ושות' נמסר: "כתב התביעה שהגישו לוסטיג ובן ימי הוא מסמך רצוף טענות כוזבות, מופרכות וממוחזרות. פעם נוספת אנו עדים לשיטה של הגשת תביעה מכפישה ומופרכת לבית המשפט ואז שימוש בכלי התקשורת כדי לתת לה פומבי, בצעד שמטרתו השקופה היא הפעלת לחץ פסול על איתן סטיבה. בין הצדדים כבר מתנהל הליך בוררות העוסק באותם עניינים. נראה שלוסטיג ובן ימי הבינו כי אין ביכולתם לבסס את טענות הסרק בבוררות ועל כן החליטו לעבור מהזירה המשפטית לזירה הציבורית, בחסות תביעה חסרת שחר שהוגשה לבית המשפט בישראל. מכל מקום, כל האירועים המתוארים בתביעה התרחשו לפני למעלה מעשור".
