תחקיר NSO והמשטרהרוח גבית למשטרה מבתי המשפט
תחקיר NSO והמשטרה
רוח גבית למשטרה מבתי המשפט
מול יכולותיה של תוכנת הפגסוס ניצבים רק חוק הגנת הפרטיות והמלצות בית המשפט העליון. בעולם שכולם חשודים - מראש הממשלה דרך עבריינים ועד לאחרון המפגינים, אין להתפלא ששיקולי חקירה דוחקים הצידה את זכויות הפרט
מערכת הפגסוס הפולשנית נרכשה בתקופת המפכ"ל יוחנן דנינו והפכה מבצעית בתקופת המפכ“ל רוני אלשיך. מהלך טבעי למינוי איש שב"כ לתפקיד מפכ"ל משטרה. אלשיך, ולא רק בסיפור הזה, הנחיל למשטרה את התרבות הארגונית והחקירתית של השב"כ. תרבות שמשמעותה האופרטיבית כפולה. ראשית, מניעתיות. כל האמצעים כשרים למניעת פיגועים. שנית, את כל האמצעים המיוחדים האלה ניתן להפנות גם כלפי אזרחי מדינת ישראל. כולם חשודים, שלא לומר ”מחבלים“. אלשיך חונך לפעול מול מחבלים, לא מול אזרחים. למעבר הזה שלו הייתה השפעה על שיטות העבודה של המשטרה.
אפילו את חופש הפעולה של השב"כ הגביל בזמנו בית המשפט העליון בפסק הדין המפורסם שאישר עינויים רק מול "פצצה מתקתקת". אהרן ברק כתב: "הטרור יוצר מתח קשה בין מרכיבי הדמוקרטיה. הציבור עשוי לדרוש ביטחון גם במחיר פגיעה בדמוקרטיה, ארגוני זכויות אדם עשויים לדרוש אותן גם במחיר הביטחון. זה היה האתגר הגדול בפני. לא פעם נלחמת הדמוקרטיה עם יד קשורה מאחורי הגב, ובכל זאת ידה גוברת.
מניצב משה מזרחי ועד ליועצי נתניהו
רשויות האכיפה לא אוהבות את רעיון קשירת היד מאחורי הגב. לא השב"כ ולא המשטרה. ובצדק, מבחינתן. התפקיד שלהם הוא לסכל טרור ופשעים ובכל מחיר. לאחרונה, קיבלה המשימה הזו קדימות גם בפסק הדין של בית המשפט העליון, שהכשיר הפרות חוק של המשטרה בזמן חקירת יוע־ ציו של בנימין נתניהו, שהטרידו את עד המדינה בתיק 4000 שלמה פילבר בסמוך לביתו.
אפשר להבין את הלהט של החוקרים לממש יתרונות טכנולוגיים, שמגדילים את אפקטיביות הסיכול. מבחינתם, שמירה על זכויות אדם - ובעיקר הזכות לפרטיות - הוא עניין לרטוריקה משפטית על נפלאות הדמוקרטיה. ואכן, בפסק הדין בעניין יונתן אוריך ושאר יועצי נתניהו ניסחה הנשיאה אסתר חיות שורת כללים, שאמורים לעמוד לנגד עיני השוטר או השופט בבואם לאזן את יעילות החקירה מול הזכות לפרטיות. רק במקרים נדירים וחריגים תגבר הזכות לפרטיות. עוד לפני חיות כבר כתבה נשיאת העליון לשעבר דורית ביניש, שהרתעת חוקרים היא לא היעד העיקרי בה־ חלת כללי פסילת הראיות. הסיפור הנוכחי של פגסוס הוא תוצאה הכרחית של הגישות המקלות האלה.
. לשילוב הזה בין גיבוי משפטי לבין הפרות המשטרה יש היסטוריה. היועץ המשפטי לשעבר אליקים רובינשטיין גולגל בזפת ונוצות בגלל שהמליץ לפטר את ראש אגף החקירות במשטרה ניצב משה מזרחי. מזרחי, בחסות היתרונות הטכנולוגיים של תחילת המילניום, אגר האזנות סתר בניגוד לצווי בית המשפט. אולם הוא זכה להגנתה הנמרצת של פרקליטת המדינה דאז עדנה ארבל, שקבעה כי אין מקום לסנקציות כלפי מזרחי. מזרחי נחשב ללוחם האולטימטיבי בשחיתות, ורובינשטיין נתפס כיועצו הרופס של השלטון שמנסה להצר את צעדיו. העובדה שמזרחי פעל בניגוד לחוק לא עניינה אז איש.
סנטימנט ציבורי סלחני
ניתן להבין את הסנטימנט הציבורי הסלחני שמוחל למשטרה על הפרות חוק בנימוק שובה העין שהכול כשר במלחמה בפושעים. והפושעים הם כולם. המחבלים שבטי־ פול השב"כ, ויעדי המשטרה כולם - ראש הממשלה ושריו, ח"כים וראשי ערים, טייקונים וברוקרים, מולנרים ודומרנים, חייבטובים וזדורובים, דגלים שחורים, מסיתי רשתות, מפ־ גינים נגד מצעדי הגאווה. פעם אמרנו אם יש צדק - יופע מיד; היום אומרים אם יש פגסוס - יופע מיד.
הנשיאה חיות קראה לכנסת להסדיר את האיזון הראוי בין הפגיעה הקשה בעצם הפלישה לטלפון הנייד לבין יעילות וצרכי החקירה. כמו שחוק האזנת סתר יצר את האיזון בין כלי ההאזנות לבין זכות האדם לסוד שיחו. הנייד הוא ליבת הסוד האולטימטיבית של האדם. הוא חברו האינטימי ביותר, אפילו יותר מבן/בת זוגו. כעת, מול יכולותיו של הפגסוס ניצבים רק חוק הגנת הפרטיות והמלצות בית המשפט העליון. וזה לא מספיק כאשר כל שוטר וכל שופט יכולים להפעיל את הסמכות ולהכשיר את הכוח האדיר הזה.
