דעהתופעת הלוואי של הקורונה מאיימת על המעסיקים
דעה
תופעת הלוואי של הקורונה מאיימת על המעסיקים
שוק העבודה הגלובלי לוקה בפוסט קורונה, בו מאזן הכוחות נוטה לטובת העובדים אל מול המעסיקים ולטובת הפרישה אל מול התעסוקה. שני אלו יציבו אתגרים חברתיים וכלכליים לא פשוטים למקבלי ההחלטות
זוכרים את המערכון המיתולוגי של הגשש החיוור? טוקטלי ועוזרי מלשכת התעסוקה רוצים לצאת להפסקת צהריים (למרות שרק עשר וחצי) ופתאום מתפרץ למשרד וסרמן, פועל פשוט שפוטר משפריץ שפרץ ממטרות. לא מעניין אותו שאין עבודה היום בתעשייה, הוא מתעקש לעבוד. כדי להיפטר ממנו הם מציעים לו "לצוד נמר בגבעתיים". להפתעתם, הוא מוכן לקבל את העבודה הבדויה הזאת...בסוף, השר מתקשר ומורה לטוקטלי לפטר אחד משניהם. וסרמן מציע לעוזרי המסכן לעזור לו לתפוס את הנמר, אחד בזנב ואחד מהראש...
זה לא המצב כיום. מובטלים חדשים לא בהכרח מתדפקים על דלתות לשכות התעסוקה. טוקטלי ועוזרי של היום יכולים להיות בשקט. בטור זה אסביר מדוע.
בעקבות הקורונה אנו עדים לתופעה מתרחבת של עודף משרות פנויות על פני כאלו שאינם מועסקים. זו אחת התוצאות החברתיות הקשות ביותר של המגפה, כלכלית וחברתית.
בחודש ספטמבר פרסמה לשכת הסטטיסטיקה של גוש היורו שברבע השני עלה שיעור המשרות הפנויות מ-1.6% ברבע המקביל אשתקד ל-2.3%. הכוונה ליחס בין הביקוש לעובדים (מספר המשרות הבלתי מאוישות) לבין מספרן הכולל של המשרות.
יש מדינות ביבשת שאצלן התופעה חמורה יותר (בצ'כיה, בלגיה והולנד שיעור המשרות הפנויות עומד על 4.9%, 4.2% ו-3.8%, בהתאמה) ולעומתן דווקא ביוון שיעורן נמוך (0.3%), אך אין חולק כי מדובר בקושי גדל והולך של המגזר העסקי למצוא עובדים.
תופעה זו אינה נחלתה של אירופה בלבד. בארה"ב, 10.4 מיליון משרות ממתינות לאיושן. יש כיום 0.7 מובטל על כל משרה כזו והיחס יורד בהתמדה מאז אפריל אשתקד, אז היו 5 מועסקים על כל משרה פנויה! חודש קודם לכן, במרץ 2020, היו רק 1.2 מובטלים על כל משרה פנויה, היחס קפץ ל-5 עם פרוץ הקורונה, והנה ירד שוב מתחת לנקודת הפתיחה.
אצלנו, המצב דומה. לפי נתוני הלמ"ס, 143,274 משרות המתינו לאיוש בחודש אוקטובר (עלייה מ-138,113 בספטמבר) ושיעורן עלה מ-4.92% ל-5.07%. למעשה, שיעור זה עולה כמעט ברציפות מאז פברואר 2020, אז עמד על 1.72% בלבד. כמו בארה"ב, בשנתיים שקדמו למשבר היה שיעור המשרות הפנויות בישראל (3.5%, בממוצע) גבוה יותר מאשר כיום.
הזיג-זג הזה הינו, לדעתי, אחת ההפתעות הגדולות מהקורונה. מוקש כלכלי–חברתי של ממש. אם חשבנו תחילה כי המשבר העמוק שגרמה המגפה יביא להתדפקות של מובטלים (ותיקים וחדשים) על דלתות המעסיקים, התבדינו.
ניכר שינוי של ממש בהעדפות המועסקים. אפשר לייחס זאת לריחוק החברתי הממושך, בגללו עברו עובדים רבים לעבוד מהבית ובתוך כך שינו את הרגליהם; אחרים נותרו לפתע חסרי תעסוקה ותכניות החל"ת הניעו אותם להימלך בדעתם אם לשוב בכלל למעגל התעסוקה ובאילו תנאים.
יש ענפים שמחסור בעובדים מורגש יותר מאחרים (הן בענפי האירוח והנופש מחד והן בהייטק מנגד), אך ככלל, בנסיבות הללו, מובנת מצוקת המעסיקים, שצריכים לשלם שכר גבוה יותר מששילמו לפני המשבר כדי לאייש מחדש את אותן משרות פנויות.
באירופה, שרק כעת חווה את גל התחלואה הרביעי, זה עוד לא מורגש. ברבע השני עלתה עלות השכר והמשכורות לשעת עבודה ב-0.2% בלבד (לעומת מקבילו אשתקד) והקושי הגדול היה דווקא בעלויות שאינן קשורות לשכר וקפצו ב-2%.
אך לאירופאים, שגם כך מפגינים ברחובות, נותר להמתין לנתוני הרבע השלישי והם לא יאהבו, בלשון המעטה, את מה שקורה בארה"ב, שמקדימה אותם בסבב התחלואות. שם, זינק השכר ב-4.9% ב-12 החודשים האחרונים.
אגב, אצלנו המצב קצת יותר טוב מבחינת המעסיקים: השכר הממוצע למשרת שכיר עלה ב-2.1% בלבד ב-12 החודשים האחרונים, פחות מארה"ב, יותר מאירופה. מובן שיש להביא בחשבון גם את הפרשי האינפלציה.
שורה תחתונה: יש פוסט קורונה ושוק העבודה הגלובלי לוקה בו. "מקדם ההדבקה" אצל המעסיקים גבוה יותר מזה של העובדים. מאזן הכוחות נוטה לטובת העובדים אל מול המעסיקים ולטובת הפרישה אל מול התעסוקה. שני אלו יציבו אתגרים חברתיים וכלכליים לא פשוטים ומקבלי ההחלטות יצטרכו לגלות יצירתיות רבה (וגם מקורות תקציביים) כדי להסתגל למצב החדש.
עד אז, "הנמרים בגבעתיים" יכולים להרגיש חופשי. זו משרה שבטח לא תאויש.
רונן מנחם הוא הכלכלן הראשי בבנק מזרחי טפחות
