משפט שדההפגיעה בשוויון לא נחה גם בקבר
משפט שדה
הפגיעה בשוויון לא נחה גם בקבר
חברה קדישא פתח תקווה תפצה קרובי נפטרים יוצאי ברית המועצות ב־8.7 מיליון שקל. הסיבה: החלטה גורפת לקבור אותם בחלקות נפרדות, בטענה שחלק מהמשפחות נהגו לחקוק את תמונות יקיריהן על המצבות
בית המשפט העליון שלנו חזר וקבע: "השוויון הוא ערך יסוד במשפט הישראלי, הוא מנשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו כולו". ועכשיו, "נשמת אפו" זו חלה גם על הנפטרים ועל איסור ההפליה בבתי עלמין.
שופטת בית המשפט המחוזי מרכז־לוד חנה קיציס פסקה בשבוע שעבר שעל חברה קדישא פתח תקווה לפצות קבוצה של קרובי נפטרים יוצאי ברית המועצות ב־8.7 מיליון שקל. זאת לאחר שהשופט יחזקאל קינר אישר כבר ב־2021 את התביעה הייצוגית שהגישו בני משפחות הנפטרים נגד החברה. קינר פרש, ולכן פסיקת הפיצוי הועברה לקיציס.
בשנים 2011 ועד 2016 קברה החברה את הנפטרים יוצאי ברית המועצות בחלקות נפרדות מהטעם שמשפחותיהם נוהגות לחקוק את תמונות הנפטרים על המצבות בניגוד להלכה, שכביכול אוסרת זאת, ולכן יש לקבור את יקיריהן בנפרד. בני המשפחות תבעו על הביזוי וההשפלה שסבלו עקב הקבורה הנפרדת. בית המשפט קיבל את התביעה הייצוגית של המשפחות. את ההפליה גזרו השופטים קינר (באישור התביעה הייצוגית) וקיציס (בפסיקת הפיצוי מהשבוע שעבר) מ"חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים".
1. מהו בית עלמין?
האם מדובר במקום שזוכה לפטור מחוקי איסור ההפליה
הקביעה המשמעותית הראשונה והחשובה של פסק הדין היא שבית עלמין הוא "מקום ציבורי" לפי חוק איסור הפליה. ונוספה לכך הקביעה התקדימית שבית עלמין כפוף גם לחוק תביעות ייצוגיות. פסק הדין מכיר בקבורה בחלקות נפרדות כהפליה, כאשר לראשונה בהליך ייצוגי נקבע שהפרדה על בסיס מוצא של הנפטר היא הפליה שיש לפצות בגינה. ומעל כל אלה מרחף המשטר המשפטי שאמור לחול על בית עלמין – משטר חוקתי וצרכני ולא דתי.
חוק איסור ההפליה נחקק בשנת 2000 ונהוג היה לכנותו כ"חוק הסלקציה", מכיוון שאחד ממניעי החקיקה היה ההפליה – הסלקציה - בכניסה למועדוני לילה. בתי המשפט הרחיבו והפכו אותו לכלי שימושי ואפקטיבי במיוחד לעקור פרקטיקות פסולות של הפליה במגוון רב של תחומים. למשל, סירוב בנק לקבל אדם כערב מחמת גילו; למשל, סירוב תחנת הרדיו "קול ברמה" להעלות נשים לשידור; אגב, גם הפליית גברים זכתה לתיקון תחת החוק הזה כאשר בית המשפט קיבל תביעה ייצוגית נגד חברת ביטוח שהעניקה לנשים החלפת צמיג חינם במקרה של פנצ'ר, ואילו גברים נדרשו לשלם על שירות זה.
2. הפליה או אכיפה
חברה קדישא טענה לסמכות לאכוף את ההלכה בבית העלמין
חברה קדישא טענה שחוק איסור ההפליה לא חל בבתי עלמין. ראשית, מאחר שהחוק מונה במפורש את המקומות הציבוריים שעליהם הוא חל: "בית מלון, אכסניה, בית הארחה, גן ציבורי, מסעדה, בית קפה, אולם המשמש למופעי בידור ותרבות, מוזיאון, ספריה, דיסקוטק, אולם או מתקן ספורט, בריכת שחייה, קניון, חנות, מוסך וכן מקום המציע שירותי תחבורה ציבורית".
בית המשפט דחה את הטענה מהטעם שלא מדובר ברשימה סגורה והדגש הוא על המהות הציבורית שהחוק מציין: "כל מקום המיועד לשימוש הציבור", שלאחריה מופיעה המילה "לרבות" ואחריה הרשימה הנזכרת. ולכן לא צריך לייחס משקל, כפי שטענה חברה קדישא, להיעדרו של בית עלמין מהרשימה.
שנית, חברה קדישא טענה להחרגת בית עלמין מהחוק בגלל "המתחייב מאופיו או ממהותו של המקום הציבורי." הנימוק הזה מדגיש את עליונות האיסור ההלכתי לחקוק תמונות על מצבות, אשר בסמכותה של חברה קדישא לאכוף אותו מתוקף היותה האחראית לתקינות ההלכתית של המקום. בית המשפט דחה טענה זו לאחר שקבע כי רק על 10% מקברי יוצאי ברית המועצות נחקקו תמונות ואם האיסור ההלכתי חל לגבי כלל היהודים, צריך היה למצוא פתרון מול האחוז הקטן הזה ולא להחילו באופן גורף על כל המשפחות והנפטרים יוצאי ברית המועצות.
ואכן, חברה קדישא כאילו הודתה במחדל ההפליה, כאשר ביטלה בעצמה את נוהל החלקות הנפרדות וב־2016 הפסיקה להקצות חלקות ייעודיות לנפטרים יוצאי ברית המועצות. תחת זאת, הקצתה חלקה חדשה, שרק בה מותרת הצגת תמונות. משפחתו של כל נפטר, יוצא ברית המועצות או מקום אחר, מתבקשת לציין על גבי טופס האם היא מעוניינת בקבורה בחלקה שבה מותרת הצגת תמונות או בחלקות אחרות, ובהתאם נקבע מקום הקבורה.
3. גם לחיים יש זכויות
נדחה הניסיון לצמצם את הפיצוי רק לעיזבונו של המנוח
בדרך כלל הפליה מתבצעת כלפי אדם בשר ודם. טענה זו הולידה מחלוקת נוספת שהתלקחה בשאלה מי זכאי לפיצוי על הפליית הנפטרים. קרובי המשפחה טענו לעלבון, השפלה וביזוי, שכרוכים בקבורה הנפרדת. חברה קדישא מצדה ניסתה לצמצם את כמות המפוצים בטענה שעילת התביעה קמה רק לעיזבונו של המנוח שהופלה, ולא לקרוביו. וזאת, מהטעם החישובי הפשוט שעיזבון יש רק אחד וקרובים יש הרבה.
גם טענות אלה נדחו. הטעם המרכזי הוא ההכרה העקרונית של בתי המשפט בזכות התביעה של קרובי המת. "אם לא תוכר הזכות לכבוד המת ככוללת גם את הזכות לכבודם של קרובי המת - ואת אפשרותם לתבוע את מימוש הזכות הזאת – יהיו זכויות אלה כמעט ריקות מתוכן", נכתב בפסק הדין. ואחרי שנקבע שהזכות לפיצוי קמה למשפחה ולא לעיזבון, קיבל בית המשפט את עמדת התובעים בחוות הדעת של פרופ' שי דנציגר, שלפיה מספר בני המשפחה הממוצע של כל נפטר הוא 5.7. המספר הזה הגדיל את מכפלת הנפטרים בבני המשפחה ל־7,245 חברים. זו הקבוצה שבשמה התקבלה התביעה הייצוגית. ולאחר שהפיצוי לבן משפחה הועמד על 1,200 שקל התקבלה התוצאה הסופית לפיצוי המקסימלי – 8,694,000 שקל.
4. מחיר הסבל
הפרדת החלקות היתה מודעת, אך לא היתה גזענית
הנזק לקרובים אינו ממוני. סבלם הוא נפשי, סובייקטיבי, של השפלה, דחייה ופגיעה בכבודם. כדי לכמת ולתרגם את הנזק לכסף שוקל בית המשפט שלושה שיקולים - היקף הפרקטיקה המפלה, שיקולי אשם ועוצמת הפגיעה בעקרון השוויון. ההיקף כאן הוא גדול - ההפליה כוונה נגד אלפים. לגבי האשם, קבעה השופטת קיציס, ש"ההפרדה נעשתה במודע, בכוונת מכוון, ואף מתוך גישה פטרונית, אך לפי התרשמותי, היא לא נבעה ממניעים פסולים או גזעניים. אין מדובר בהחלטה המבוססת על כוונה מפלה אלא בהחלטה שתוצאתה הפליה".
לגבי עוצמת הפגיעה הגישו הצדדים סקרים וחוות דעת, כאשר כל צד תוקף, כצפוי וכמקובל, את מהימנות הסקר של הצד השני. חברה קדישא הצטיידה בד"ר מינה צמח שביקשה להמעיט בסבלם של קרובי המשפחה. ואילו הם טענו נגדה, בין היתר, "שסיווגם של הרגשות השליליים כחלשים או חזקים הוא חסר משמעות, נעשה בדיעבד, ללא בסיס ספרותי, ובהתייעצות עם עורכי הדין".
בסופו של דבר הועמד הפיצוי על 1,200 שקל לנפטר, אבל הוכפל ב־5.7 קרובים לכל נפטר. 1,200 שקל לחבר קבוצה נחשב לסכום שחוצה את תקרת הזכוכית המקובלת בפיצוי נזק לא ממוני בהליך ייצוגי.
חומרת הפגיעה קיבלה ביטוי גם בהטלת אחריות אישית על המנכ"לים טוביה פומרנצ'ק ומחליפו יהודה פורת. כאשר תאגיד ביצע עוולה, תוטל אחריות על המנהל אלא אם העוולה נעשתה שלא בידיעתו והוא נקט אמצעים סבירים למנוע אותה. אלא שכאן המנהלים טענו שפעלו במודע ובמתכוון, מתוך אמונה שהחלקות הנפרדות מתחייבות מההלכה היהודית. לפיכך הסירה מהם השופטת קיציס את ההגנה וקבעה ש"הפרקטיקה הפסולה לא נבעה ממניעים פסולים או גזעניים, ועדיין תוצאתה היא הפליה קשה שמקימה אחריות אישית גם למנהלים". לפיכך כל אחד מהם מחויב במחצית הסכום שבו חויבה החברה, ביחד ולחוד עם הנתבעת.
את התובעים, קרובי הנפטרים, אריק אברוקין וניקי זינצ'נקו, ייצגו (בתביעת האישור ובתביעת הפיצוי) עוה"ד גיל רון, נדב מיארה, הדס הולצשטיין טמיר, פרופ' אלון קלמנט, יעקב אביעד, ועוה"ד נועה מלצר צ׳רנוברודה, עו״ד שירה לוקסנבורג וד״ר שי לביא מהקליניקה לתובענות ייצוגיות בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. את חברה קדישא פתח תקווה ומנהליה ייצג משרד הרצוג.
