ניתוחתוכנית הממשלה למשבר האקלים: יעדים לא מדידים ולא שאפתניים
ניתוח
תוכנית הממשלה למשבר האקלים: יעדים לא מדידים ולא שאפתניים
תוכנית 100 הצעדים להתמודדות עם משבר האקלים שהוצגה אתמול לממשלה נועדה בעיקר לספק מענה לביקורת המקומית והעולמית. הפער בו נמצאת ישראל בתחום מחייב יעדים הרבה יותר שאפתניים ומדידים
"גם מסע של אלף מילין מתחיל בצעד אחד", נטען שאמר הפילוסוף הסיני בן המאה השישית לפנה"ס, לָאוֹ דְזה. ובמובן הזה, תוכנית 100 הצעדים להתמודדות עם משבר האקלים שהוצגה אתמול לממשלה היא התחלה מבטיחה. אבל הבעיה היא שמדובר במסע לא של אלף מילין אלא של 100 אלף מילין, בן מיליוני צעדים. ובשלב הזה, ולאור התנהלות העבר של ישראל בתחום משבר האקלים, אין בטוחה שאפילו את 100 הצעדים הראשונים נצליח לצעוד.
ביום שלישי עתיד מבקר המדינה לפרסם דו"ח מיוחד על התמודדות ממשלת ישראל עם משבר האקלים וההערכות להשפעותיו. הדו"ח עדיין תחת אמברגו, ואי אפשר לחשוף את פרטיו, אך ניתן להגיד בזהירות שהתמונה שהוא מציג היא לא מדהימה כלל.
3 צפייה בגלריה
מימין: שרת התחבורה מרב מיכאלי והשרה להגנת הסביבה תמר זנדברג. המשבר לא מחכה לפוליטיקאים שיתעוררו
(צילום: אביגיל עוזי)
תוכנית 100 הצעדים, שהוצגה אתמול לממשלה, וכן ארבע הצעות מחליטים שאושרו בה, נראית כמעין תגובה מקדימה לדו"ח (אף שמרבית הביקורת בו, מטבע הדברים, לא עוסקת בכהונת הממשלה וראש הממשלה הנוכחיים). הן נועדו לספק מענה לביקורת המקומית והעולמית על כך שישראל לא עושה את חלקה במתן מענה למשבר האקלים, הן ברמת צמצום פליטות גזי חממה מהמשק המקומי, והן ברמת ההערכות להשפעות המשבר, שבאזור זה צפויות להיות נרחבות ובעלות השלכות על החקלאות, הכלכלה, הבריאות והביטחון הלאומי.
התוכנית, שהתקציב שלה צפוי לעמוד על 6 מיליארד שקל בשנה למשך חמש שנים, כוללת כמה צעדים ומהלכים חשובים, גם אם חלקם היו צריכים להערך לפני שנים. בין היתר היא כוללת צעדים להתייעלות אנרגטית עם יעד לשיפור שנתי של 1.3%, מעבר ל־30% אנרגיות מתחדשות עד 2030, הפסקת שימוש בתחנות כוח פחמיות עד 2026, הפחתת הנסועה הפרטית והגברת הנסועה באמצעים מקיימים, מעבר לרכבים מאפסים פליטות בשיעור 50% עד 2036, מחזור 54% מהפסולת העירונית עד 2030, וקידום בנייה מאופסת אנרגיה.
בנוגע להערכות למשבר האקלים, כוללת התוכנית צעדים כמו שיפור היערכות הרשויות המקומיות, הצללת המרחב העירוני, צעדים למניעת שיטפונות ושריפות יער, התאמת מערכות המזון לשינוי האקלים, שילוב נושא משבר האקלים ברבדים שונים של מערכת החינוך, וצעדים רוחביים כמו רגולציה פיננסית וקידום הטמעת טכנולוגיות אקלים חדשות.
3 צפייה בגלריה
ראש הממשלה נפתלי בנט. התוכנית היתה זוכה לתשואות לו היתה מיושמת לפני עשור
(צילום: סבסטיאן שיינר)
לצד התוכנית גם אישרה היום הממשלה ארבע הצעות מחליטים שעוסקות בהבטים שונים של משבר האקלים. הראשונה עוסקת בתוכנית לקידום תחבורה נקייה, שכוללת הקמת 2,000 עמדות טעינה לרכב חשמלי עד סוף 2021, השקעה של 400 מיליון שקל באוטובוסים חשמליים, 2 מיליארד שקל לשבילי אופניים ו־11 מיליארד שקל לחשמול הרכבת. החלטה נוספת מקימה צוות משימה לקידום פרויקטים בתחום התשתית שיסייעו לטיפול במשבר האקלים, בין היתר בנושאי אנרגיה ירוקה, אגירת והולכת חשמל, דוקמת פרויקטי הפקת חשמל בשילוב עם גידולים חקלאיים ושימוש בקרקע. עוד החלטה מיועדת למנף את היכולות הטכנולוגיות של ישראל, ועוסקת בין השאר בעידוד מחקר ופיתוח של טכנולוגיות להפחתת פליטות ולהיערכות לשינויי האקלים. בין השאר היא קובעת שיוקם צוות להאצת טכנולוגיות אקלים בראשות מנכ"ל משרד רה"מ, שיוקם מנגנון לעידוד השקעות בתחום, ושמשרדי ממשלה רלבנטיים יציגו המלצות בנושא חדשנות אקלימית.
יעד מביש במיוחד בתחבורה
כל הדברים האלו טובים ויפים, אך מגיעים יחד עם בעיות משמעותיות. ראשית, רבים מהצעדים המדוברים כלליים, ראשוניים או בלתי מחייבים. למשל, בכל הנוגע להתאמת מערכות המזון לשינוי אקלים מדובר על "תמיכה בחקלאות מקומית בת־קיימא", בלי לפרט במה תתבטא תמיכה זו ובלי יעדים מדידים לבדיקה, וכך גם בסעיפים רבים אחרים. בבנייה מאופסת אנרגיה מדובר על "יצירת מסמך הגדרות למבנה מאופס אנרגיה" ו"בחינת האפשרות לחיוב איפוס אנרגטי". צעדים אחרים מדברים על חקיקה או הצעת חוק — תהליכים שהרבה ספק ואי־ודאות לצדם.
כשיש יעדים, אלו הם פעמים רבות לא שאפתניים בעליל. למשל, יעד של 30% אנרגיות מתחדשות עד 2030 הוא יעד עלוב, בוודאי לאור הפוטנציאל להפקת אנרגיה סולארית בישראל ויעדים שקבעו מדינות אחרות. יעד של 30% הפחחת פליטות במשק החשמל עד 2030 ו־85% עד 2050 הוא לא שאפתני בעליל — ורחוק מהיעד שהציבו מדענים להפחתת פליטות של 50% עד אמצע העשור ואיפוס מלא עד 2050.
ובתחום התחבורה, זכינו ליעד מביש במיוחד: לא הפחתת פליטות כי אם צמצום העלייה כך שהגידול בפליטות בתחבורה יעמוד ב־2030 על 3.3%. בשעה שכל העולם מדבר על צמצום, ישראל מסתפקת בעלייה מתונה יותר. וגם ב־2050 לא שואפים ליותר מצמצום של 96%. כל זאת על רקע דברי שרת התחבורה מרב מיכאלי כי “לצד ההבטחה של זכותנו לנוע ממקום למקום - אנחנו חייבות להפוך את התחבורה שלנו לגורם שמצמצם את משבר האקלים, ולא מחריף אותו”.
חשוב לא פחות ממה שיש בתוכנית הוא מה שאין בה, ובפרט: הפסקת קידוחי הנפט וגז המחצבים ובלימת השימוש בדלקי מאובנים ברשת החשמל בישראל. פרט לפחם, שגם כך נמצא בדרכו החוצה, יעדים בנושא לא מופיעים בתוכנית 100 הצעדים, אין שום איתות על כוונת ישראל להפסיק את קידוחי הגז, שהוא דלק מאובנים ששריפתו מובילה לפליטות גזי חממה. נו, אולי ב־100 הצעדים הבאים.
סגירת הפער עם המדינות המערביות
בנוסף, יש גם את שאלת הביצוע בפועל. החלטות קל לקבל, תוכניות ומצגות פשוט לפרסם. המבחן האמיתי הוא בהוצאה לפועל. זה תחום שישראל, במיוחד בכל הנוגע למשבר האקלים, מתקשה בו. בטח כשמדובר בעמידה ביעדי זמנים מסוימים — סוגיה קריטית במשבר האקלים, תחום שלא סלחן למחדלים כמו מכרזים כושלים ושחיתויות. בסופו של דבר, יש לנו תוכנית לא מקיפה דיה, שאין ודאות שתצא לפועל במלואה או בזמן, ושחלק ניכר מהצעדים בה הוא סמלי בלבד ללא השלכות מעשיות.
בעיה משמעותית יותר היא שחלק ניכר מהצעדים בתוכנית אינם חדשים כלל, ושולבו כבר בהחלטות, הצהרות או מהלכים שיזמו ממשלות קודמות בשנים האחרונות. יותר משדובר ב-100 צעדים חדשים, מדובר ב-100 צעדים שממשלות קודמות כבר התחייבו לצעוד, מבלי שאף אחד טרח לנעול את נעלי ההליכה.
אין הכוונה כאן לזלזל במהלכי השרה להגנת הסביבה, תמר זנדברג, ושרת האנרגיה קארין אלהרר, חלק מהכוחות המניעים מאחורי התוכנית. התוכנית הזו מייצגת פונטציאל עשייה גדול יותר מזה שממשלות ישראל בעשור שחלף עשו, לא כל שכן עשו בפועל. אבל הבעיה היא שישראל, כמו מדינות רבות בעולם, נמצאת בפיגור משמעותי מבחינת ההערכות למשבר האקלים ביחס ליעדי צמצום פליטות שהציבו מדענים. “כדי להתאים את האנושות לעולם החדש שמשבר האקלים מעצב, עלינו להשתנות. כמדינה שרואה את עצמה בשורה אחת עם המדינות המתקדמות בעולם, אין לנו אפשרות אחרת. זה אינטרס לאומי, כלכלי, מדיני, בטחוני, מהמעלה הראשונה”, אמרה זנדברג.
תוכנית כזו היתה נחשבת לטובה, זוכה לתשואות נאות, לו היתה מוצגת ומיושמת לפני עשור, אולי אפילו לפני חמש שנים. את 100 הצעדים שמתחילה ישראל לצעוד עכשיו היה צריך להתחיל ללכת כבר לפני שנים. עכשיו, אנחנו אמורים להיות כבר בצעד האלף לכל הפחות. מאוחר מדי, אלא אם לא נסתפק ב־100 הצעדים האלו, ניכנס למוד של מצב חירום אמיתי, נגייס את כל המשאבים הדרושים על מנת לבנות מכונית מרוץ (חשמלית) שתאפשר לנו לסגור את הפער שכבר נוצר בין המצב של ישראל כיום, למקום שבו נמצאות מדינות מערביות אחרות, וחשוב מכך למקום שבו אנחנו אמורים להיות כעת.
משבר האקלים כבר כאן, השלכותיו מורגשות היטב מדי יום, בישראל ובשאר העולם. הוא לא מחכה לביורוקרטיה שתתעורר, לפוליטיקאים שיבינו את חומרת המצב. הוא שועט קדימה, מחמיר בטור הנדסי. ישראל חייבת לעשות כל שביכולתה על מנת לתרום להגבלתו - באמצעות צמצום בפליטות ב־50% עד סוף העשור והגעה לאיפוס מלא עד 2050 - וחשוב מכך להערך לנזקים שיורגשו בכל מקרה, ובצורה חמורה יותר, גם אם יצליח העולם לעמוד ביעדים השונים. 100 צעדים פשוט לא מספיקים לכך. בטח כשמדובר בצעדים עדינים ורכים, שרק מנסים לא להטריד אף אחד ממנוחתו.
