משפט שדהנמצא מישהו שמאמין לנתניהו: כך התקבלה תביעת הדיבה שהגיש בן דודו של רה"מ
משפט שדה
נמצא מישהו שמאמין לנתניהו: כך התקבלה תביעת הדיבה שהגיש בן דודו של רה"מ
קיומו לכאורה של ההסכם המיתולוגי בין בני הזוג נתניהו לא הוכח במשפט הדיבה שבו זכה עו”ד דוד שמרון נגד דוד ארצי, שהגיע לקרב ללא תחמושת אבל ממומן; השופט זכריה ימיני האמין לכל מילה של נתניהו בפסק דין שהוא כנראה נכון, אבל מתעלם לגמרי מהאפשרות שמה שלא הוכח לא בהכרח אינו נכון
1. אחד המוזרים: פסק הדין כתוב רע, מרושל, רווי שגיאות הגהה וניסוח מביכות
כחצי מיליון שקל ישלם דוד ארצי, בכיר לשעבר בתעשייה האווירית, לעו"ד דוד שמרון, בן דודו ופרקליטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. השופט זכריה ימיני מבית משפט השלום מרכז קיבל את תביעת הדיבה שהגיש שמרון. מגולל בה הסיפור שכבר התאזרח תקשורתית בפולקלור נתניהו: קיומו של הסכם סודי בין בנימין לשרה מ־1993, שמסדיר עניינים אישיים משפחתיים, וגם את זכותה של הגברת לאשר מינויים בכירים, מהרמטכ"ל, ראש המוסד ראש השב"כ ומטה.
פסק הדין, שמשתרע על 121 עמודים, הוא מהמוזרים שקראתי בחיי. הוא כתוב רע, לא סדור, מרושל, עמוס בשגיאות הגהה, ניסוח וטעויות איות מביכות. הקבלן עמדי נכתב כ"אמדי". המקומון הירושלמי "כל העיר" מופיע כ"קול העיר". השופט "מזרים" עדויות מהפרוטוקול לפסק הדין בלי להבחין בין עיקר לטפל.
לפעמים זה אפילו קורע מצחוק. הנה דוגמה: בעדות שמרון על החלטת המיליארדרית גיטה שרובר לבנות את בית גבריאל כותב השופט (לא נגענו): "הם היפנו אותה לעמק הירדן, וראש מועצת עמק הירדן היה ולוולה שהיה מקורב ליצחק רבין. אז הם נסעו נסיעה ארוכה לעמק הירדן עם הכלב של גיטה מיינו, שהיה מכונה פוצי, שלדברי גיטה היה לכלב ייחוס לכלב של משפחת קנדי. בפגישה נוצר קשר טוב בין גיטה לוולוולה, אשר הראה להם את שטח הקרקע שהיקצה לבית גבריאל. ולוולה הסכים לתנאים של גיטה לניהול בית גבריאל".
2. מי לא יוצלח? שמרון רצה להוכיח לשרובר שהוא לא אידיוט אז רץ לספר לארצי
המיליארדרית המנוחה שרובר היא צלע חשובה בסיפור הזה. ב־9.3.21 רעשה הארץ אל מול פרסום סרטון־ריאיון שבו סיפר ארצי לעיתונאי דן רביב כיצד הציג בפניו שמרון את ההסכם. ולמה שיעשה זאת? כי שרובר, לדברי ארצי, התלוננה בפניו על שמרון שהוא "'אידיוט מטומטם שאני בעצם מחזיקה אותו בזכות אביו ארווין, שהיה היועץ המשפטי לממשלה (היה פרקליט המדינה - מ"ג) והיה חבר שלי טוב. ביקש אותי יום אחד תעשי לי טובה יש לי בן לא כל כך מוצלח, תני לו חוזה שישרת אותך'. זה היה חוזה אני זוכר של 2.5 מיליון דולר, הוא אמר לי ריטיינר שנתי אם הוא עושה משהו או לא עושה".
ואז, אחרי ששרובר פיטרה את שמרון, הוא ביקש לפגוש את ארצי כדי להוכיח לה באמצעותו שהוא לא כזה לא יוצלח. ואיך הוכיח? באמצעות העובדה שבני הזוג נתניהו בחרו בו לנסח את ההסכם ביניהם. "הוא אומר לי", מספר ארצי, "אם אני מטומטם ואידיוט אז למה אני עושה לראש הממשלה ולאשתו הסכם. הנה ההסכם, אני אתן לך לקרוא אותו. ואני קורא לאט לאט, ואני כמעט מתפלץ".
ולמה מתפלץ? כי כל סעיף הוא פצצה. פצצה צהובה או פצצה מהותית. שליטה של שרה על הכספים המשפחתיים, איסור על נתניהו להחזיק כרטיס אשראי, איסור להוריש לבתו מנישואיו הקודמים, חובתו לקחת את הגברת למסעותיו לחו"ל, לשתף אותה בהחלטות, ובמיוחד באישור מינויים. לאחר פרסום הסרטון יצא ארצי לסיבוב הופעות בתקשורת אצל יעל דן, יוכפז ודוידוב, חיים לוינסון, רזי ברקאי, “הצינור” ועוד. עד שהצינור חזר אליו בדמות סכום הפיצוי שהשתכפל מפני שהשופט קבע שכל ריאיון הוא אירוע נפרד ולא סיפור אחד. כלומר לא דיבה אחת יש כאן אלא דיבה כפול שבע.
3. מסלול מוקשים: ארצי הגיע ללא ראיות ישירות, ונאלץ לשכנע דרך ראיות נסיבתיות
פסק הדין, אף שהוא מוטה וכתוב רע, אינו שגוי. ארצי הגיע למשפט ללא תחמושת ממשית. לא היה לו ההסכם אלא רק הסיפור. וכשאין ראיות ישירות ל"אמת דיברתי", נזקקים למסלול המוקשים העוקף של ראיות נסיבתיות. ארצי סמך על העדים שיעלה לדוכן. הם אולי סיפקו כותרות, אבל לא שכנעו את השופט. וחשוב להבין: סיפור הדיבה לא נגע כלל להסכם, אלא לפגיעות בשמו הטוב של שמרון. פגיעות שהוכחו כך בלשונו של ימיני: "שאביו המנוח אמר על התובע שהוא טמבל ולא יכול להתפרנס"; "שהוא אדם רופס אשר עבד עבור גברת שרובר בעוד היא מקללת אותו ומטיחה בו עלבונות"; וגם "בגידה בלקוח, מעילה באמון של לקוח וחבר", שזה נתניהו.
אבל הדיון בכישוריו המשפטיים של שמרון מעניין פחות. תשומת הלב התרכזה בליבת הסיפור - מעורבותה של שרה בענייני המדינה, למשל האם היא "מראיינת" מועמדים לתפקידים בכירים. תא"ל גיא צור (לימים אלוף ופרשן בולט באולפנים היום) מוזמן לריאיון בבלפור לתפקיד המזכיר הצבאי. שר הביטחון משה יעלון התייחס בהמשך לריאיון הזה: "הרמטכ"ל איזנקוט התקשר אליי מזועזע. הוא אמר לי, 'שמע, זה לא היה ריאיון עם ראש הממשלה, אלא עם רעייתו'".
העובדות לא ממש שנויות במחלוקת. לאחר שאלה אחת יצא בנימין והגיעה שרה, ששוחחה עמו 45 דקות. בין היתר התעניינה בעמדתו לגבי ההתנתקות. השאלה היא אם היה זה "ריאיון" או שיחת נימוסין שבה בעלת הבית מנעימה את זמנו של האורח עד שבעל הבית יואיל לשוב מעיסוקיו הדחופים. וכך מתרשם השופט ימיני: "בתחילה לא סבר מר צור שגברת נתניהו ראיינה אותו, אך לפני עדותו סבר שאכן מדובר בריאיון. סבור אני שהבנתו המאוחרת באה בעקבות פוזיציה פוליטית או הינדוס תודעה או שניהם ביחד". מי בעל הפוזיציה ומי המהנדס? השופט לא מבהיר, אבל מפזר לאורך כל הדרך את חשדותיו: שוחרי רעתו של נתניהו, בתקשורת ובפוליטיקה, שרוצים להפילו לפני הבחירות.
4. היהלום שבכתר: הזוג נתניהו מגיע להעיד מטעם הנתבע, ובעצם מחזק את התובע
לאורך פסק הדין משבץ השופט את הערותיו באותיות מודגשות לצד העדויות. כאשר מושמעת לעדה איילת שקד הקלטה שבה היא אומרת שנתניהו ואשתו חדורים בתאוות שלטון וכוח, מוצא השופט לנכון להעיר: "ולמי מכל נבחרי הציבור על דעותיהם השונות ומפקדי הצבא אין תאוות שלטון?". את עדותו של בוגי יעלון הוא מנתץ לרסיסים: "ניכר מעדותו של מר יעלון כי הוא מתייחס עדיין למר נתניהו כפקוד שלו, אשר חייב לקבל את דעותיו, ואין לו שיקול דעת משל עצמו. לא מן הנמנע שהיריבות הפוליטית של מר יעלון עם מר נתניהו השפיעה רבות על עדותו, על שיקול דעתו ועל סברותיו".
והיהלום בכתר: עדויות בני הזוג נתניהו. השניים זומנו לעדות בידי ארצי הנתבע, ולא בידי שמרון התובע. "הערכתי שהזמנת בני הזוג נתניהו נעשתה בלחץ התקשורת", כותב השופט ומסביר שזו היתה טעות משפטית. אילו לא העידו כלל, זה היה פועל לרעת שמרון שבחר לא להטריד אותם. ועכשיו עדותם היא לרעת ארצי שאין לו הכלים להפריכם. חוץ מכתבות בתקשורת שאותה ימיני מתעב במיוחד. "יש לקבל את תשובות מר נתניהו ככתבתן (השגיאה במקור – מ"ג) וכלשונן לשאלות שהתבססו על הכתבות העיתונאיות", כותב ימיני, ולגבי שרה: "עדותה של גברת נתניהו היתה עדות ברורה ובהירה. עדות גברת נתניהו סייעה לתובע ולא לנתבע".
בני הזוג הכחישו את קיומו של ההסכם והסבירו ששרה מתערבת רק במסלולים הלגיטימיים, למשל כשדרשה מאודליה כרמון להחזיר כספים ששילם לה בנימין נתניהו. ימיני: "מדובר בתקציב משפחתי, שזכותה המלאה של גברת נתניהו להביע דעה ולהטיל וטו". והנה עוד פסקה מעלילות שרה. שוב, לא נגענו. כל התאונות בציטוט הבא הן מפסק הדין: "(היא) אישרה שמר יובל דיסקין הוא חרא ולא מאשר להם משהו, כי היא בענייני ביטחון מאז היותה דיילת, ועשרות שנים עם מאבטחים, כך שיש לה מושג בענייני אבטחה ומאבטחים".
5. נתניהו אמר שבענייני מינויים כדאי להקשיב לאשתו, ונתן את בנט כדוגמה
בנימין נתניהו העיד שפרקליטו המנוח עו"ד יעקב נאמן רצה בסוף ימיו לתבוע את בן כספית על פרסום ההסכם, "אך הוא לא היה במיטבו". כספית היה הראשון שחשף את הגביע הקדוש בספרו. מלבד עורכי הדין שמרון ונאמן, נקשר להסכם גם שמו של עו"ד יעקב וינרוט, שממנו שמעתי על ההסכם, אך לא ראיתיו.
כספית פרסם שראש המוסד לשעבר מאיר דגן נטש פגישה שעסקה בביטחון המדינה עם נתניהו מפני ששרה התעקשה להישאר בחדר. "דברי מר מאיר דגן", העיד נתניהו, "שגברת נתניהו רצתה להישאר הם דברי בלע שקריים, ומפאת כבודו של מר דגן לא אספר דברים שיכולים להעלות סימני שאלות על דברים שעשה או לא עשה מר דגן".
נתניהו אישר שבענייני מינויים כדאי להקשיב לשרה. הדוגמה הפעם על חשבונו של נפתלי בנט: "לגברת נתניהו היתה דעה שלילית עם (השגיאה במקור – מ"ג) מר בנט, והיא חשבה שזה רעיון לא טוב לקחת אותו ללשכתו, והוא חשב שזה רעיון טוב. בסוף התברר שגברת נתניהו צדקה בדעתה על מר בנט".
והנה אתנחתה קומית. "אין לו כרטיס אשראי", מצטט השופט מעדות נתניהו, "היה לו פעם כרטיס אשראי, אך הוא איבד אותו מספר פעמים, ולכן הפסיק להשתמש בו, משום שהיה גורם לבעיות בבנק ודבר זה כרוך גם בבעיות ביטחוניות". והוסיף השופט תובנה מתבונתו: "הסבר סביר ביותר, מה עוד שעם כל העיסוקים של מר נתניהו, בין כראש ממשלה, בין כראש אופוזיציה ובין כשר, לא היה לו ואין לו כל פנאי לבצע קניות, אם כן בשביל מה יחזיק כרטיס אשראי?".
לימיני אין אפילו את הספק שמא הימנעות מכרטיס אשראי הוא התרגיל הראשון בספר ההדרכה של הקמצנים והנצלנים, שמרגילים כך את סביבתם לשלם עליהם.
6. נגמר בנוקאאוט: השופט מרעיף שבחים על שמרון, וקובע שהטיעונים נגדו הם "שקר מוחלט"
לתובע שמרון חולק השופט כבוד רב. הוא מפרט באריכות את הביוגרפיה שלו ומתאר אותו כ"עורך דין קלאסי של פעם שאינו עוסק בדין פלילי ובדיני משפחה. עורך דין של פעם שעוסק בתחומים רבים". ה"קלאסי" הזה הגיש רק שתי תביעות דיבה בחייו, "אף שבשנים האחרונות חטף בליסטראות מכל מיני זבי חוטם". האחת נגד בוגי יעלון בפרשת הצוללות; והשנייה הנוכחית נגד ארצי, שהסתיימה בנוקאאוט בחתימת השופט ימיני: "כל דברי הנתבע אודות התובע הינם שקר מוחלט. הנתבע בדה את הסיפור מתוך אינטרס פוליטי, וזכה לשיפוי חסר תקדים". השיפוי הובטח לארצי במכתב שניסח עו"ד דן להט ממשרד גלוזמן־חוברס־להט ושות'.
המכתב פותח את פסק הדין כתעלומה בחידוני חמיצר. איננו יודעים מי מאחוריו. יש בו התחייבות לממן לארצי סכום של 100 אלף דולר למקרה שיפסיד בתביעה "בגין גרסתך ביחס להסכם שערך עו"ד דוד שמרון בין בנימין נתניהו לבין שרה נתניהו".
ממכתב השיפוי עולה סוג של עסקה: הפצת הסיפור תמורת מימון למקרה של הפסד משפטי. "סבור אני שהפרסומים שיובאו להלן וכתב השיפוי מטרתם היתה להשפיע על תוצאות הבחירות לכנסת ה־24", כתב השופט. ביקורת נוקבת הוא הטיח בתקשורת.
לשיטתו, החקירה הנגדית של בני הזוג נתניהו נשענה "ברובה המכריע על פי פרסומים בעיתונות, שידוע כיום שיש הרבה פרסומים שאינם נכונים (פייק ניוז). אציין, שבכך העיתונות כורתת את הענף עליו היא יושבת, שכן כוחה של העיתונות נובע מאמון הציבור, וכאשר ישנם פייק ניוז, גורם הדבר לירידה באמון הציבור באמצעי התקשורת".
השופט טועה לחשוב שהאמת בקעה והתבהרה במלואה באולמו. אולי לא הוכח קיומו של ההסכם, אבל טביעת אצבעותיה של שרה נתניהו בחיינו פרושה באין־ספור ראיות, שאין די בעדותה באולם של ימיני כדי להעבירן מהעולם. הקלטות, חקירות פליליות (הרשעה אחת), אין־ספור עדויות, שני פסקי דין של בית הדין לעבודה ושני ספרים שנגנזו.
בנוסף לכך, מוטב היה לשופט לרכך מעט את אמונו המוחלט בגרסת נתניהו, שהאמת היא לא תמיד האופציה המועדפת עליו. במהלך המשפט היו מי שייעצו לארצי לבקש את פסילת השופט, שהתקשה להסתיר לאורך כל ההליך את גילויי הערצה לנתניהו ושמרון לצד גילויי עוינות עזה לארצי ולתקשורת.
