דעהבזמן שחברות סביב העולם מנסות לשרוד - ההייטק הישראלי נלחם על המדינה
דעה
בזמן שחברות סביב העולם מנסות לשרוד - ההייטק הישראלי נלחם על המדינה
פעם היינו יוזמים פגישות, כנסים, או סתם יוצאים לפגוש חברים מהתעשייה, היום אנחנו נפגשים בהפגנות. בתקופה מאתגרת בה עמיתנו בעולם מנסים לשרוד, אנחנו נאלצים לוותר על ההווה למען העתיד - אם לא ניאבק לא יהיה משק. זו מלחמת אין ברירה ואנחנו מייחלים ליום שנחזור להתעסק בהייטק
פעם היינו יוזמים מיטאפים, הולכים לכנסים, או סתם יוצאים בחמישי בערב לפאב ברחוב הארבעה שתמיד איפשר לפגוש שם את כל החבר׳ה מהתעשייה. היום אנחנו פוגשים אחד את השני בשלישי בצהריים בשרונה, במוצ״ש בקפלן, או בכל הפגנה/ מחאה/ שיבוש/ השבתה של תעשיית ההייטק.
זה לא סוד שבלי קשר למשבר הכלכלי העולמי הקשה, הרבה מחברות ההייטק בישראל עובדות בחודשים האחרונים בתפוקה חלקית בלבד. המציאות שבחוץ, זו שההייטק תמיד היווה אנטיתזה שלה ואפשרות לאסקפיזם נוח ממנה, פרצה דרכה לעולמנו ולא מאפשרת לנו להישאר אדישים. בשיחות עם משקיעים, שותפים ולקוחות מחו״ל, שמהווים את מרבית האקו-סיסטם בו רובנו פועלים, קשה לפעמים להסביר למה אנחנו בזמינות נמוכה, מתקשים למצוא זמן לקבוע בו שיחות, ובמרבית המקרים דוחים אותן ברגע האחרון או פשוט לא מופיעים. אנחנו עובדים בהייטק, לא בפוליטיקה. משלמים לנו משכורת כדי לגדל את החברות שלנו, במיוחד בתנאי השוק המאתגרים של היום המחייבים חשיבה מחוץ לקופסה והיערכות מיוחדת, ובכל זאת אנחנו מוצאים את עצמנו מבלים חלק ניכר מהזמן שלנו בפעילות חברתית שאינה קשורה לעבודה.
אנחנו זה רובנו, לא כולנו. מנכ״לים, יזמים, מנהלים, עובדים ומשקיעים, שהתרגלנו שלוח הזמנים שלנו בונה את עצמו סביב צרכי העבודה, דל יחסית בימי ראשון ונמשך עד לשעות הלילה המאוחרות בשאר ימות השבוע, כולל שישי בערב, רצוף בנסיעות עבודה תכופות לחו״ל וכל רגע בו מנוצל כדי לקדם את העסק. מה שהתחיל כיוזמות פרטיות, כמעט פרטיזניות, של כמה חבר׳ה שדיברו ביניהם ש"חייבים לעשות משהו", ו"בוא נתארגן יחד", "בוא פשוט נצא להפגין מחוץ למשרד", הפך בשבועות האחרונים לפול טיים ג׳וב, כמעט. כי בזמן שאנחנו לא מפגינים, מוחים, מתארגנים ומופיעים בתקשורת כדי להסביר ולהזהיר מפני ההשלכות הכלכליות הצפויות של ההפיכה המשטרית בישראל, קשה לנו להתרכז בדברים אחרים.
עברנו כבר משברים כלכליים, אינתיפאדות, מלחמות, תקופות של חוסר ודאות בשוק ושל מחאה חברתית גואה (המחאה החברתית ב-2011, או מחאות בלפור בשנים האחרונות, למשל), ועדיין, לא חווינו מעולם משהו דומה. למרות שאני מתגעגע לכתוב בבלוג הזה על קורות היומיום של העסק, אני לא יכול לשים בצד את המציאות המורכבת שאנחנו חיים בה ולהתעלם מכך שההתרחשות בזירה הפוליטית/ חברתית חשובה יותר, וגם רלוונטית יותר לעסק שלי מכל דבר אחר. בפעם הראשונה בקריירה שלי, וגם הפעם הראשונה בתולדות המדינה, עצם קיומה של התעשייה שלנו מוטל בספק.
למי שפחות קשיש ממני קיומו של ההייטק בישראל נתפס כמובן מאליו, כי מבחינתו הוא תמיד היה שם. הסערה התקשורתית שליוותה את מכירת מיראביליס במאות מיליוני דולרים בסוף שנות התשעים, כמו ההנפקות של צ׳קפוינט ואמדוקס באותה התקופה, אינה מאפיינת את ההודעות התדירות על גיוסי הון, הנפקות ואקזיטים שבקושי רב מגיעות לתודעת הציבור הרחב. ההייטק הישראלי כבר לא נתפס כפלא, אלא כעובדה. אבל הוא לא תמיד היה שם, וכפי שאנחנו למדים לאחרונה - לא בטוח שהוא תמיד יהיה.
התעשייה הזו נוצרה כמפץ גדול ששילב השקעה בפיתוח טכנולוגיות צבאיות, התמקדות אקדמית במדעים מדוייקים, מערכת תמריצים ממשלתית שהחלה עוד בשנות השמונים, דור של מהנדסים ומנהלים ישראלים שגדלו בעמק הסיליקון וחזרו לישראל, ועוד אי אילו נסיבות שבד בדד עם הפיכת האינטרנט לרשת גלובלית המגיעה אל כל משרד ובית, איפשרו למדינה קטנה ודלת אמצעים למצב את עצמה בחזית תעשיית הטכנולוגיה העולמית. המעורבות של תאגידי ענק כמו אינטל, גוגל ואורקל, הנוכחות של הקרנות המובילות בתעשייה כמו לייטספיד, בטארי, אינסייט ואחרות, והמוניטין שצברה התעשייה בזכות החזון, התעוזה, הכישרון והעבודה הקשה של דור הנפילים של ההייטק הישראלי, יצרו כאן נווה מדבר בתנאים בלתי אפשריים כמעט. כך יצא שלמרות סדרי שלטון לא יציבים, מצב בטחוני רגיש ותנאים לא אופטימליים אחרים, נבנתה כאן תעשייה שהיא מופת וסמל לחדשנות והישגיות בעולם כולו.
הדור שלי זכה לעמוד על כתפיהם של הענקים שהקימו כאן את התשתיות לתעשייה הזו, כשם שאלו עמדו על כתפיהם של הדורות הקודמים שייבשו כאן ביצות והצליחו להקים את הפלא הקרוי מדינת ישראל. ההצלחה התבטאה ביצירת מוניטין ואמון. הגופים המובילים בעולם- גופים פיננסיים, ממשלות, תאגידים ומשקיעים, פיתחו אמון במותג הזה שנקרא אומת הסטארטאפ. האמון הזה התבטא בהשקעה, מיזמים משותפים, יצירת אינטרסים עסקיים ושותפויות. האמון הזה איפשר לבנות תעשייה המעסיקה כיום בערך 10% מהעובדים בישראל, אבל אחראית ללמעלה ממחצית מהייצוא שלנו לחו״ל, כשליש מהכנסות המדינה ממסים, וחשוב מכל אלו - לעמוד השדרה של הכלכלה כולה. בזכות ההייטק אפשר להשקיע בתשתיות ציבוריות כמו תחבורה ואנרגיה, לבנות יותר בתי ספר, להוזיל שירותים לאזרח ולקיים תעשיות אחרות כמו תיירות, הסעדה, נדל״ן ועוד. לכל אחת ואחד מהקוראים שלנו היה היום פחות כסף בכיס, פחות יציבות תעסוקתית, יותר מסים ויוקר מחיה גבוה יותר, אלמלא תעשיית ההייטק.
התקשורת עוסקת בחודשים האחרונים בהרחבה בשאלה עד כמה יינזק ההייטק, וכמוהו הכלכלה הישראלית כולה, כתוצאה מההפיכה המשטרית המסתמנת בישראל. כיום הוויכוח כבר פחות רלוונטי, לאחר שהרוב המכריע של המומחים הכריעו נחרצות שהם צופים השפעה שלילית דרמטית, ולאחר שסימנייה של השפעה כבר החלו לבוא לידי ביטוי. ישנם גם קולות אחרים, אולם קשה לזכור מתי הייתה תמימות דעים בהיקף כה נרחב סביב חיזוי ההשלכות של מדיניות ממשלתית בנושא כלשהו, וכאמור מה שהיה תחזית אקדמית אך לפני מספר חודשים, הולך והופך לנגד עינינו המודאגות למציאות.
אני, כמו מרבית חברי לתעשיית ההייטק עוקב בדאגה אחר ההידרדרות הכלכלית ועושה מה שביכולתי כדי למנוע אותה. זה התחיל מהפגנות, הופעות תדירות בתקשורת ונסיונות להשפיע על מקבלי ההחלטות, והופך לצערי הרב בשבועות האחרונים לנקיטת צעדי מניעה. הוצאת כספים לחשבונות בחו״ל, העדפת אפיקי צמיחה מחוץ לישראל, חברות רבות הבוחנות ברצינות העברה של הקניין הרוחני שלהן לחו״ל ואף ״היפוך שרוול״ (רישום של חברה ישראלית כחברה זרה) ובמקרים קיצוניים מאוד- ירידה מהארץ.
מה שהחל כטפטוף ונתקל בתחילה בתערובת של כעס ובוז, הופך למבול. על פי נתונים שהתפרסמו השבוע ב ״כלכליסט״, כ-90% מהסטארט-אפים החדשים נרשמית כחברות זרות, קרנות ההשקעה הבולטות הודיעו רשמית שהן מהססות מלהשקיע בישראל או מנחות את חברות הפורטפוליו שלהן להוציא את מירב הכספים שלהן מהמערכת הבנקאית המקומית, אזרחים וחברות מעבירים מיליארדים לחשבונות בבנקים זרים, והביקוש לעובדים מקומיים נמצא בירידה. אלו אינם צעדי מחאה, אלא צעדי מגננה: נסיונות להימנע ככל האפשר מהנזק ההולך ונגרם כתוצאה מאובדן האמון. האמון של משקיעים זרים, אבל גם שלנו, היזמים הישראלים, אלו שבמשך עשורים נשאו על נס את תהילת ההייטק המקומי, שהזינו בביטחון רב את החששות של משקיעים ושותפים זרים מלהרחיב את פעילותם בישראל, אנחנו מוצאים את עצמנו מגוננים על העסק שלנו ומכירים, דה פאקטו, בכך שהעתיד שלו יהיה טוב יותר מחוץ לארץ. את ההשלכות הרות האסון של המגמה הזו ייקח שנים ארוכות לתקן. כל חודש, שבוע ואפילו יום של האטה בפעילות המקומית יבוא לידי ביטוי לא רק בהפסדים המידיים, אלא בהשלכות ארוכות טווח שילמדו אותנו שוב כמה קשה וארוך לבנות, וכמה קל ומהיר להרוס.
החדשות הטובות הן שאנחנו אנשי ההייטק הישראלי מסרבים להיכנע ולוותר על המדינה שלנו. אנחנו נלחמים, מקימים קול צעקה, מפעילים לחץ בכל דרך חוקית אפשרית, ומסרבים להאמין שהממשלה הנבחרת של ישראל תקריב את עמוד השדרה של החברה הישראלית על מזבח האינטרסים הצרים של כמה מחבריה. לכן אנחנו פחות עובדים, ויותר נאבקים. דווקא בתקופה מאתגרת שבה עמיתנו בעולם עובדים קשה פי כמה כדי להתמודד עם תנאי השוק הקשים, אנחנו נאלצים לוותר במידה רבה על ההווה למען העתיד. אם לא ניאבק ולא נילחם, לא יהיה ממילא משק שבו החברות שלנו יכולות לפעול, כך שכשאנחנו לא במשרד, ולא עונים להודעות, ועוסקים רוב היום בנושאים שלא קשורים לחברות שלנו, אנחנו עושים את הדבר הכי חשוב לא רק לעצמנו ולמשפחות שלנו, אלא גם לתעשייה שלנו ולכל המשק הישראלי. זו מלחמת אין ברירה שלא בחרנו בה, ואנחנו מייחלים ליום שלא יהיה בה צורך ונוכל לשוב למה שאנחנו הכי אוהבים ומתגעגעים אליו.
