דעהאנחנו חייבים את השביתה בשביל עצמנו
דעה
אנחנו חייבים את השביתה בשביל עצמנו
שום שביתה לא תוכל להחזיר את כרמל, הרש, עדן, אלמוג, אלכס ואורי. ובכל זאת מדובר בשביתה המוצדקת ביותר אי פעם, כאשר אזרחים הפסיקו להאמין במדינה. כי זה לא רק בשביל החטופים - זה בשבילנו
שום שביתה לא תוכל להחזיר את כרמל, הרשי, עדן, אלמוג, אלכס ואורי. ובכל זאת מדובר בשביתה המוצדקת ביותר אי פעם. כי זה לא רק בשביל החטופים - זה בשבילנו. לפחות שני שליש מאזרחי מדינת ישראל (זה במקרה אותם שני שלישים שמשרתים בצה"ל, עובדים, משלמים מסים, מפתחים מדע הייטק ורפואה) - סבורים כי החוזה הלא כתוב בינם לבין המדינה - הופר, וברגל גסה. רציחתם של שישה אזרחים תמימים שרקדו ב"נובה" או ישנו בבתיהם, נחטפו (הופקרו פעם ראשונה) והשבוע הופקרו שוב אחרי 330 בשבי, מעביר מסר שמונע להמשיך להתקיים ולקיים מדינה וחברה מתוקנת - אפילו דקה נוספת.
אם המדינה מצהירה בריש גלי שהיא לא בשבילנו בעת צרה: מי יהיה מוכן לצאת לקרב? או לגייס את ילדיהם? לציית לחוק? לשלם מסים? לכבד כל חוזה אחר? תמונת ששת הצעירים שחייהם נקטעו באכזריות מזעזעת היא אינפוגרפיקה שמספרת נרטיב שאי אפשר לקבל אותה עוד: המדינה, באמצעות הממשלה, תגיע לתמיד כאשר יש מדליות, יש גביית מס, יש צו גיוס או עברת ברמזור אדום. אך אם אתה –בשם המדינה, או למענה, או לשמה, נתקעת בעת צרה - אז איננה (אלא אם הצבעת נכון).
הדברים מקבלים דווקא היום משנה תוקף כי מאז הכרזתה של ההסתדרות על שביתה כללית במשק, אנו שומעים שתי טענות חסרות בסיס עובדתי במקרה הטוב, ומופרכות במקרה הפחות טוב. הראשונה היא כי השביתה "לא תעזור". היא תסייע לנו להבין כי העם -לפחות רובו - עדיין סבור שהערך המכונן עליו מושתתת מדינת ישראל, ובכלל הרעיון הגרעיני של מדינה יהודית, היא ערבות הדדית וכי באותו חוזה לא כתוב יש חובות אבל גם זכויות. שזה לא חוזה חד-צדדי.
הטענה השניה היא כי להסתדרות - או לשאר הארגונים השובתים - אין זכות שביתה כי מדובר בהצהרה פוליטית. אין רחוק מזה: מדובר בסוגיה כלכלית-חברתית לכל דבר בעניין. אנו בעיצומו של תהליך של שחיקה מהירה של האמון במוסדות, בממשלה ובמנהיגות. כאשר אזרחים מאבדים אמון שהממשלה -בשם המדינה- תפעל לטובתם, הדבר עלול להוביל לירידה באמון במדיניות -גם הכלכלית והחברתית- אך גם במערכות הפנסיוניות והפיננסיות, ביחסי העבודה במשק, ולפיכך לפגוע ביציבות הכלכלית. אזרחים שלא מאמינים בממשלה או במדינה, צורכים פחות ומשלמים פחות מסים כי הם נוטים יותר להעלים מס. הדבר מצית ספירלה שלילית ומעגל קסמים שמובילה לשירותים יותר גרועים, לפחות אמון וחוזר חלילה. זה בדוק אמפירית. אולי זה לא קורה תוך יום או שנה - אבל בטווח הארוך - זה אכן קורה והמספרים הם חד-משמעיים. הבעיה מדינות כמו ונצואלה, ברזיל, ארגנטינה וטורקיה איננה ירידה זמנית בצניחה של התמ"ג. כל מדינה עוברת משבר "מחזורי".
הבעיה שלהם היא שהאזרחים הפסיקו להאמין במוסדות המדינה, הם פחות נכונים לשתף פעולה, לטפח את "בריכה המשותפת" (COMMON POOL), הטובים רוצים לעזוב וההון הזר מסרב להגיע ומפלס דרכו למקומות טובים יותר. אם אין אמון, אין פיתוח טכנולוגי ואין חדשנות. רק במשטרים דיקטטורים יכולה להתחולל צמיחה כלשהיא ללא אמון. והיא –כפי שאנו יודעים- קצרת טווח ולא ברת קיימא. זה בכלל לא פוליטי. וזה בכלל לא בגלל החטופים - זה בשבילנו ואנו חייבים זאת לעצמנו.
