פרשנותמרחב התמרון הצר של היועמ"שית נגד ההפיכה המשטרית
פרשנות
מרחב התמרון הצר של היועמ"שית נגד ההפיכה המשטרית
המשטר המשפטי של ישראל נדרס תחת מטרות נתניהו, רוטמן וגפני – מהרס המשפט ועד לצעידה לעבר מדינת הלכה. הממשלה מצליחה לעקוף את התנגדותה של היועמ"שית בהרב־מיארה באמצעות מבול בלתי פוסק של חוקים ושימוש בכלים פרלמנטריים כמו חקיקה פרטית
1. כל מטאטא פרלמנטרי יורה הצעות חוק שמצטרפות ל"רפורמה" המשפטית שדוהרת בימים אלה, בעיקר במסלולי החקיקה הפרטית שמעצבת את המשטר ישראלי החדש. סיכום ביניים מלמד על שלושה כיוונים שמצבור החקיקה הזה משרת וניתן לרכזו תחת שלושת ה"נהנים" המרכזיים: חוקי בנימין נתניהו, חוקי שמחה רוטמן וחוקי משה גפני.
תחת נתניהו מתרכזים החוקים שנועדו לשרת אותו ולהקל את השחיתות להשתלב במערכת השלטונית. חוק הנבצרות, חוק דרעי 2, חוק מח״ש. חוקי רוטמן שנגזרים משטנה עמוקה למערכת המשפט ומשתלבים באינטרס של נתניהו, למשל, במינוי שופטים, בהקמת חומת ההגנה סביבו מבג"ץ. לחוקי לוין־רוטמן להחלשת הביקורת השיפוטית יש היגיון גם מחוץ למעטפת האינטרסים של נתניהו, אך הם משתלבים ומשרתים אותו. תחת גפני נשתלו היוזמות להגברת חקיקה דתית – חוק החמץ והגדלת סמכויות בתי הדין הרבניים.
2. בתחילת השבוע העבירה ועדת השרים לענייני חקיקה שתי הצעות חוק פרטיות. האחת, חוק הנבצרות של ח"כ אופיר כץ (הליכוד) שנועדה לבצר את ראש הממשלה נתניהו מפני הנבצרות. והשנייה של הח"כית לימור סון הר־מלך (עוצמה יהודית) שמבקשת להחזיר לחיינו את עונש המוות – הצעת חוק עונש מוות למחבלים.
היועצת המשפטית לממשלה עו"ד גלי בהרב־מיארה מתנגדת לעונש המוות משורה של טעמים – תועלתניים וערכיים. במסלול התועלת היא חוזרת ומפנה לחוות הדעת הביטחוניות בדבר היעדר ההרתעה שבעונש המוות. במסלול הערכי נשענת ההתנגדות על טעמים חוקתיים של העונש הלא־אנושי שהולך ויוצא משימוש במדינות הדמוקרטיות. לא רק בגלל הממד המוסרי אלא גם בגלל היותו בלתי הפיך.
בנוסף, עונש המוות כבר קיים בישראל ולצדו מדיניות התביעה הצבאית שלא לבקש מבתי הדין הצבאיים להטיל אותו. וכמובן, הרכיב הגזעני שבהצעה שמבקשת להוציא להורג ערבים בלבד. זאת באמצעות הפעלתו רק נגד מי שרצח "אזרח ישראל...ומתוך כוונה לפגוע במדינת ישראל ובתקומת העם היהודי בארצו". ניכר כאן המאמץ להחריג מחבלים יהודים, החל מרוצחי משפחת דוואבשה בכפר דומא וכלה ברוצח ראש ממשלת ישראל בכיכר שנקראה על שמו בהמשך.
באשר לנבצרות, היועצת פחות נחרצת והיא טרם גיבשה עמדה כוללת. בשלב זה היא מתנגדת לנוסח שהוצע. בגלל צמצום מצבי הנבצרות לפגיעה פיזית־בריאותית־נפשית בלבד וכמובן בגלל הותרת הסמכות בידי ראש הממשלה, והכל, בחוק יסוד שנועד לנטרל את הביקורת השיפוטית.
היועצת בתגובתה הראשונית מתנגדת לביטול "הטעמים הפוליטיים" – האפשרות להחיל "נבצרות תפקודית", שמשליכה על נבצרות מטעמי ניגוד עניינים גורף או כתב אישום חריף. במיוחד קובעת בהרב־מיארה כי "יש להתנגד לקביעה הגורפת והתקדימית בהצעת החוק המונעת כל בחינה שיפוטית ביחס להליכים אלה ובכך יוצרת 'חור שחור' שאיננו נתון לביקורת שיפוטית".
לעניין זה על היועצת להגיש בשבועיים הקרובים תגובה לבג"ץ לעתירה שדורשת את הוצאת נתניהו לנבצרות. סביר להניח שהחוק החדש לא יעבור עד אז, והיועצת תתבסס על המצב המשפטי הקיים ועל ההסדר המעורפל והחסר שקובע החוק לנבצרות. כמובן שבפני השופטים תונח גם הצעת החוק ככוונתו המשוערת של המחוקק וככזו שיש לתת לה משקל.
3. ביום רביעי שעבר עברו בקריאה טרומית חמש הצעות חוק פרטיות. שתיים מהן, של ח"כ משה גפני (יהדות התורה), נוגעות להגברת אחיזת הדת בחיינו, סנוניות לקראת מדינת ההלכה שבדרך. האחת מכונה חוק החמץ שמבקשת לאסור על כניסת חמץ בפסח לבתי החולים. השנייה מבקשת להרחיב את סמכויות בתי הדין הרבניים לדון כבוררים בעניינים אזרחיים ורכושיים במהלך הגירושים.
עמדת היועצת לגביהן מתונה יחסית. פניה להידברות שתרכך את ההסדרים. סמכות הרחקת החמץ עוברת בשתי אינסטנציות עיקריות: מנהל בית החולים והמאבטחים בשער הכניסה. היועצת מבקשת להרחיק כליל את המאבטחים מלחטט בסירים ובמאפים. את סמכותו של המנהל היא מבקשת לרכך מ"חייב" ל"רשאי", כלומר להותיר את שיקול הדעת למנהל בית החולים בהתאם לנסיבות ולאיזונים השונים שמתקיימים בין בתי החולים השונים. למשל, בין מעייני הישועה לבין איכילוב.
סיפור בתי הדין הוא בעייתי יותר כי הבוררות היא בהסכמה, הסכמת האישה. הבעיה היא שנשים יילחצו להסכמות בניגוד לאינטרס האמיתי שלהן. ההקשר כאן הוא רחב יותר. לבתי הדין הרבניים יש מונופול בתחום הנישואים והגירושים, אבל העניינים הרכושיים בין בני הזוג נידונים בבתי משפט אזרחיים שמחילים ערכי שוויון שנוטים לעתים להכביד על הבעלים. או הדוגמה של פרשת "הבוגדת", שבה הפך בית המשפט העליון פסיקה של בית הדין הרבני ששרבב נימוקים מוסריים ("הבגידה") לתוך שיקולי חלוקת הרכוש.
החשש כאן הוא ללחץ חברתי שירחיב את דין התורה וישליך לא רק על זכויות כלכליות של נשים בהליך המשפטי, אלא יפר בהמשך את האיזון בין חופש הדת לבין חופש מדת. זליגה אל הפרהסיה הציבורית של הסדרים שהם לכאורה בהסכמה (למשל, הפרדת נשים וגברים בחוף הים, באוטובוסים, בהופעות) אבל ישנו את צביונה של המדינה מדמוקרטיה למדינת הלכה מתוך הנימוק הליברלי שיש להתחשב ברגשותיו של הציבור הדתי.
4. מלבד שני אלה, עברו בטרומית גם חוק דרעי 2, החוק להכפפת מח"ש לשר המשפטים ו"פסקת ההתגברות", חוק רוטמן שנועד להגביל ולנטרל את התערבות בג"ץ בחוקים רגילים.
לחוק דרעי 2 היועצת המשפטית מתנגדת בעיקר בגלל היותו חוק פרסונלי שנתפר כדי לעקוף את בג"ץ שמצא פגמים של חוסר סבירות והשתק שיפוטי שבכוחם לפסול את המינוי. "הצעת החוק", כותבת בהרב־מיארה, "פוגעת גם בעקרון הפרדת הרשויות, משהיא מבקשת להסיג את גבולה של הרשות השופטת, ולקבוע הסדר אשר במהותו נועד 'להתגבר' על פסקי דין פרטניים שניתנו בעניינו של אדם מסוים, על רקע נסיבותיו האישיות". גם "פרטניים", גם "מסוים", גם "נסיבותיו האישיות".
היועצת משלשת ומהדהדת את התכלית הפרסונלית הפסולה של הצעת החוק, ובהמשך מדגישה את חשיבות הביקורת השיפוטית על מינויי שרים, בלעדיה ניתן יהיה להכשיר כל מינוי והדמיון חופשי לבחור לו את הדוגמאות. עד אתמול מינויו של איתמר בן גביר לשר היה נחשב להזיה, ואפשר להפליג לדוגמאות הזויות אפילו יותר.
הצעת ח"כ משה סעדה (הליכוד) להכפפת מח״ש גם היא פרסונלית, אבל מהכיוון של המציע סעדה שבא כדי ל"תקן" ולנקום ביחידה שעמה הסתכסך וממנה פרש כדי לחזור עכשיו ולחסל עמה חשבון. בהצעת סעדה שני רכיבים: הוספת הפרקליטות והמשטרה לתוך סל המבוקרים, והכפפתה המינהלית לשר המשפטים שימנה את הגורם העצמאי לכאורה שיעמוד בראשה של מח"ש.
היועצת טרם גיבשה עמדה רשמית, אבל החשש כאן הוא להשפעתה המצננת של ההצעה על חקירות השחיתות וחשיפת החוקרים להרתעה פוליטית שיפעיל נגדם שר המשפטים. מח"ש נועדה במקור לפעול נגד שוטרים "עבריינים" בהינתן החשש ששוטרים לא יוכלו לחקור את חבריהם. במשרד המשפטים טוענים שההיגיון הזה לא חל על הפרקליטות ותכלית התיקון (וכמובן יוזמו) נועדה להחליש ולהגביל את חופש הפעולה, במיוחד בחקירות רגישות.
החוק הנוסף שעבר בקריאה טרומית הוא חוק פרטי של רוטמן שבמקביל מורץ גם בוועדת חוקה – ביטול חוק רגיל (לא חוק יסוד) בבג"ץ. ההרצה מקבילה אבל הנוסחים זהים. בכוונת רוטמן לקבוע שרק 12 שופטים בעליון יוכלו לפסול חוק והכנסת תוכל להתגבר עליו ברוב רגיל של הקואליציה, 61 חברי כנסת. זאת, לאחר שביום שני שעבר עברו בקריאה ראשונה שני התיקונים שהוכנו בוועדת חוקה, כלומר בידי רוטמן והרוב האוטומטי של הקואליציה בוועדה. האחד השתלטות הממשלה על הוועדה לבחירת שופטים באמצעות רוב של חמשת נציגי הקואליציה. והשני נטרול גורף של בג"ץ מלהתערב ולפסול חוקי יסוד. אלה שני השינויים המרכזיים שנושאים על גבם את ההפיכה המשטרית כולה.
5. לרשימה יש להוסיף חוק שכבר עבר, החוק שמכניס את השר לביטחון לאומי בן גביר כשותף לפיקוד מבצעי לצד המפכ"ל. החוק הזה מאותגר בבג"ץ והוא ביטוי נוסף לתשלובת הקואליציונית שמחברת את נתניהו וצרותיו המשפטיות לסמוטריץ', בן גביר, דרעי וגפני. המשטר המשפטי והחוקתי של מדינת ישראל מתעצב בימים אלה לפי המטרות – האישיות והאידיאולוגיות — של החבורה הזו.
ליועצת המשפטית מרחב תמרון מוגבל, שאותו היא מותחת עד לקצה. והקצה הזה נמדד בהצבעה על הסכנות לדמוקרטיה של החקיקה המוצעת. היועצת מוגבלת מול כוחה של הכנסת לחוקק כל תועבה באמצעות הרוב, בין אם מדובר בכפייה דתית או בכפיית אינטרסים אישיים - שכבר מזמן אבדה הבושה לנופף בהם. היועצת מצביעה על כל פגם תוכני – ממניעות חוקתית דרך הגבלת המרחב הדמוקרטי ועד לפגמי התהליך.
מרחב ההתערבות שלה צר בגלל שהממשלה מעבירה את ה"רפורמה" דרך הצעות חוק פרטיות במקום ממשלתיות, כראוי למעמדן, ייעודן ותכליתן לשנות את המשטר. המרחב שלה הוא צר בגלל בולמוס היוזמות שניתכות מכל עבר ואינן מאפשרות דיון אמיתי. הוא צר בגלל סיבה נוספת - בהרב־מיארה בוחנת אותן במשקפי שיטת המשפט הנוכחית שה"רפורמה" מבקשת להכחיד את מהותה כביקורת משפטית לגיטימית ועצמאית. בהרב־מיארה עושה את המקסימום בתנאים של מינימום. אין לה כוונה להיכנע, אלא למצות את ייעודה בצורה המיטבית: חוות דעת לממשלה ותגובות לבג"ץ. אם תרצו, זו המחאה המשפטית.
