הצמרת הכלכלית החדשה: שוק חופשי, עם קורטוב ניו דיל
הצמרת הכלכלית החדשה: שוק חופשי, עם קורטוב ניו דיל
אחרי השבעת ממשלת השינוי, כלכלת ישראל תונהג על ידי המשולש: בנט-לפיד-ליברמן. שלושתם, ובעיקר בנט וליברמן, תמימי דעים לגבי הצורך בהשקעה בתשתיות, מלחמה ביוקר המחייה, והגדלת פריון העבודה. כדי לבצע לא יהיה מנוס מהתעלמות משיקולים אלקטורליים
1.שר האוצר המיועד אביגדור ליברמן, יחד עם רה"מ המיועד נפתלי בנט ורה"מ החליפי יאיר לפיד – מרכיבים את הציר שיקבע את דמות תקציב המדינה הדו־שנתי 2021–2022 וגם את העקרונות שיובילו את המדיניות המאקרו־כלכלית לשנתיים הבאות. עם כל הכבוד ליו"ר תקווה חדשה גדעון סער ויו"ר כחול לבן בני גנץ, השניים יהיו עסוקים בשתי סוגיות לא פחות חשובות (ביטחון ומשפטים) ולכן תפקידם במלאכה הזו יהיה משני. החדשות הטובות הן כי מי שטרח לקרוא את המצעים הכלכליים של כל השחקנים המרכזיים בסיפור, יזהה במהרה חפיפה רחבה מאוד בעקרונות, בערכים ובתוכניות של אותם שחקנים. זה לא מקרי, משתי סיבות: כולם הם אנשי ימין כלכלי כזה או אחר (אין אנשי שמאל מובהקים בצמרת) וגם אין פוליטיקאים פופוליסטים שעלו על המסלול עם טיקט חברתי בסגנון משה כחלון ואורלי לוי־אבקסיס.
בסופו של דבר ליברמן ובנט הם אנשי השוק החופשי, שמאמינים כי המגזר הפרטי הוא הגורם שמביא לצמיחה כלכלית – היעד העליון והאולטימטיבי – ולכן יש להקל עליו כמה שיותר, שעדיף פרטי מציבורי ברוב המקרים ולכולם סלידה לא מבוטלת מכל מה שעולה ממנו "סוציאליזם". ובכל זאת כוכבית קטנה: אפילו ליברמן מבין כי יש חשיבות לתקציבים ממשלתיים ושלממשלה תפקיד חשוב. "מאז ימי הנשיא רוזוולט והניו-דיל, למדנו שלא ניתן לפתור משבר כלכלי חריף באמצעות כלכלת שוק חופשית אלא נדרשת השקעה ציבורית מסיבית בפרויקטים לאומיים בתחום התשתיות", כתב ליברמן בראש המצע הכלכלי של ישראל ביתנו. גם לפיד ביקש לקרוא לתוכנית הכלכלית שלו "ניו דיל". אפילו בנט, שדרש הפחתה דרמטית של מסים, יודע כי מערכת הבריאות והחינוך היוצאות מן הכלל של סינגפור, הינן ממשלתיות. כלומר, המערכת תמשיך להיות קפיטליסטית אבל הניחוח יהיה סקנדינבי או במונחים ישראלים-יהודיים יותר, "ז'בוטינסקאי".
יש עוד סיבה לרקע המשותף: כל אותם שחקנים מכירים את כלכלת ישראל היטב, ובעיקר את הבעיות שלה. הם קראו במהלך העשור האחרון את אינספור הדפים שהרכיבו את מאות הדו"חות של משרד האוצר, בנק ישראל אך גם OECD ו־IMF (מוסדות קפיטליסטים קלאסיים), שמתארים את באופן דומה את אותן בעיות היסוד וכשלים של כלכלת ישראל. ולא פחות חשוב עבור ממשלת השינוי שאמורה לקבל את השלטון אחרי 12 שנה שבהן בנימין נתניהו מכהן כרה"מ (מתוכן 5 של פופוליזם כלכלי קשה) – איך פותרים אותן. אם נשאיר לרגע בצד את תוכנית סינגפור של בנט, כל התוכניות וההצעות מדברות על הצורך בהשקעה מאסיבית בתשתיות מכל סוג שהוא; טיפול עמוק ויסודי ביוקר המחייה הכולל הסרת חסמי יבוא; ייעול המערכת הממשלתית (לרבות דיגיטציה של מערכות שלטון), הפחתת הרגולציה והבירוקרטיה; הצורך בהגדלת הפריון תוך השקעה בהון אנושי והכשרות מקצועיות; וכמובן מילה על סגירת הפערים (אך שוב, הדגש הוא על צמיחה, לא על שוויון).
2. כאן פחות או יותר הסתיימו החדשות הטובות מבחינת היכולות של אותה ממשלת שינוי לערוך שינוי משמעותי במסלול הכלכלי. אם אכן אותה ממשלה תקום, היא תבין במהרה ש"רק לא ביבי" אינה תוכנית כלכלית. שינוי יוכל להתרחש בשיח, באווירה, ביחס למוסדות הדמוקרטיה, למערכת המשפט, לגופי האכיפה, לפקידים, אך שינוי באסטרטגיה הכלכלית כאשר שמונה מפלגות (אולי 9) שפרוסות על פני כל הקשת הפוליטית, עם אינטרסים שונים, אידיאולוגיות צרכים וערכים שונים – קשה, מסובך, עד בלתי אפשרי.
ראשית, כל אחד מ־61 הח"כים שאמורים להרכיב את הקואליציה יבין שהוא "מלך". כלומר אם אחד מהם יתעקש על סוגיה כלשהי ויעמוד על רגליו האחוריות אם לא ימלאו את מבוקשו – הקואליציה והממשלה כולה עלולות להתפרק. גם אם כל אחד מ־61 הח"כים יגלה איפוק ואחריות לאומית, כאשר צוללים אל תוך פרטי גיבוש התקציב מתגלה הקושי. כך, תוכנית הפחתת המסים הגרנדיוזית של בנט איננה ישימה ובמצב הפיננסי של הממשלה, היא נראית לא פחות מהזויה (שלא לדבר על כך שהיא בלתי מוצדקת ואיננה מבוססת על עובדות). כפי שהיטיב לתאר שלשום ליברמן: "הגירעון שלנו 11.6% – שזה סכום דמיוני – והחוב הכללי טריליון שקל. אם היינו משלמים חובות היו מתפנים כספים לבריאות, חינוך ועוד. להגדיל את הגירעון זה טירוף מוחלט, זה יוצר אינפלציה וימוטט את המשק".
ולכן המסקנה מדברי ליברמן ברורה: יש להגדיל את הכנסות המדינה ממסים ויש להקטין את הוצאות הממשלתיות כאשר כפי שליברמן היטיב לתאר גודל הבעיה עומד על 159 מיליארד שקל (היקף הגרעון הכולל באפריל 2021 במונחים שקליים) – הגבוה מאז קום המדינה. כאשר מנתחים מה מבין שני הדברים האלו ניתן לעשות, מבינים את גודל הבעיה האמיתית.
3. נתחיל בהכנסות. האופציה הראשונה, המהירה, הקלה (לא מצריכה חקיקה), משמעותית מבחינה היקפי הכספים שהיא מניבה (כל 1% מהווה כ־5.5–6 מיליארד שקל), והנפוצה מבחינה היסטורית כשיש עלייה לא סבירה בגירעון היא העלאת מע"מ. אבל כפי שליברמן עצמו אמר והאזרחים מבחינים בכך בסופר – יש עלייה חדה ברמת המחירים במשק. האינפלציה מרימה ראש: מי יעז כעת לייקר את המזון, את המים, את החשמל, את כל מסלולי המשכנתאות הצמודים למדד?
יתרה מזו, כלכלני ה־OECD התריעו בפני הממשלות החברות כי זה לא יהיה נכון ולא יהיה צודק להעלות מסי צריכה כי הדבר יפגע בתהליך ההתאוששות הכלכלית (הצריכה הפרטית היא לפיהם המנוע העיקרי שעליו תתבסס ההתאוששות) וכמובן גם לא צודק בשל היותו מס רגרסיבי (העניים מבזבזים את כל ההכנסה הפנויה שלהם בצריכה לעומת העשירים יותר שחוסכים חלק ניכר ממנה).
החלופה השנייה, הנפוצה ביותר ברגעי גירעון גבוה, היא העלאת מס הכנסה ליחידים. אך גם כאן הדבר מנוגד לכל היגיון כלכלי שכן בעיצומה של תקופת התאוששות, כאשר כל מאמצי המדינה מנותבים להגדיל את התעסוקה ולהקטין את האבטלה, מי יתן יד לעלייה במיסוי העבודה? כך לא מעודדים ישראלים לצאת לעבודה כל בוקר וכך לא מורידים אבטלה. גם בנקודה זו ה־OECD הזהיר מפני צעד שכזה. ממשלת ישראל לדורותיה כבר הבינה שאת הלימון הזה סחטה עד תום ולכן כמה מחבריה (משה גפני מיהדות התורה וחיים כץ מהליכוד) המציאו פטנט: ריווח מדרגות המס. כלומר, לוקחים יותר מס הכנסה מאלו שמרוויחים קצת יותר, בעיקר מאלו שמרוויחים סביב 16–18 ועד 22–25 אלף שקל בחודש ברוטו. זו אותה אוכלוסיה שעובדת, משרתת בצה"ל, עושה מילואים ומשלמת מסים. מי יפגע באוכלוסיה הזו כאשר אף אחד לא יודע מתי הבחירות? ליברמן? בנט? לפיד? הרי זה הבייס הפוליטי שלהם. וזה גם לא חכם ולא צודק. האופציה השלישית היא כמובן העלאת מס חברות. אבל גם במקרה הזה, העלאת מס חברות היא פגיעה בצמיחה ובתעסוקה: "הדבר הכי חשוב ליצירת צמיחה והגדלת תעסוקה – כל החברות הגדולות שיכולות להגדיל את מקומות העבודה והמועסקים", הסביר ליברמן השבוע. אז הפתרון הוא למסות אותן חברות?
4. כאן מגיעים לפתרונות יצירתיים יותר. הסט הראשון הוא ביטול פטורים, צעד שנוסה אין ספור פעמים ללא הצלחה. הפטור המעוות והבלתי צודק העיקרי שקיים במשק – והוא שווה הרבה מאוד כסף (כ־8 מיליארד שקל אם מסתכלים על ההפקדות והצבירה יחד) – הוא הפטור ממס על קרנות ההשתלמות כי הוא ניתן אך ורק לשליש מעובדי המשק (רובם עובדי מדינה והייטק), שהם לא במקרה גם העובדים החזקים ביותר במשק (יותר מ־85% מהחמישון העליון מקבלים לעומת 3% בחמישון התחתון). האם ליברמן יצא נגד מזכ"ל ההסתדרות ארנון בר דוד? ההסתדרות היתה זו שלקחה את הנושא לחזית מאבקיה, והרי כמעט כל עובדי המדינה מקבלים את ההטבה הזו. האם הממשלה שתוקם יכולה לסבול יום אחד של שביתה בחודשיים הראשונים שלה? ומה לגבי הפטור ההזוי על מע"מ פירות וירקות שמגולגל במלואו לרשתות השיווק? אם יעזו לגעת בו, יופיע רמי לוי בכנסת ויסביר לח"כים מול המצלמות שמנסים לפגוע בחלשים ביותר – ובזה זה ייגמר.
החבילה השנייה של צעדי מיסוי שניתן לנסות אותה היא חדשה וכוללת את חובת דיווח מס כללי (כמו בארה"ב) ואז הטלת מסי ירושה ומסי מתנות. ה־OECD הוציא דו"ח מפורט מאוד שבו הוא ממליץ על המהלך הזה. אך אותה צמרת כלכלית שייכת לעשירון העליון (או למאיון העליון במקרה של בנט) והיא מחוברת חזק למועדון עשירי ישראל: לא לפיד, לא בנט, לא סער ואפילו לא ליברמן – שהתחבר יותר למדינת תל אביב בשנים האחרונות ונטש את דמות המתנחל מקדומים – לא יתנו יד למהלך שכזה.
צריך שיהיה ברור: יחס הכנסות ממסים כאחוז מהתוצר ב־OECD (חציון) עומד על יותר מ־35%, לעומת רק 31% בישראל. כלומר ממשלות ישראל יכולות לגבות עוד 4 נקודות תוצר (שווה ערך לעוד 60 מיליארד שקל) כדי להגיע לחציון של המדינות המערביות מבחינת גביית מסים. השאלה היא האם ברגע של התאוששות מהמיתון ובעיצומו של ניסיון להזניק את התעסוקה ולשוב לרמות אבטלה ערב המשבר – זה הזמן הנכון.
5. בנוגע לצד ההוצאות התמונה איננה מרנינה בהרבה. עדיין ההוצאה האזרחית (ההוצאה הממשלתית בניכוי הוצאות ביטחון והוצאות על תשלום החוב) היא נמוכה משמעותית: סביב 32% תמ"ג לעומת יותר מ־40% ב־OECD, בחלק התחתון של הדירוג בקרב הכלכלות המפותחות. כלומר, כדי להגיע לרמה של המערב, צריכים דווקא להוסיף לתקציבים האזרחיים (בריאות, חינוך, תשתיות, רווחה) עוד 120 מיליארד שקל. הסיבה לכך ידועה: משקל הוצאות הביטחון הוא הגבוה ביותר ב־OECD וכאשר מוסיפים לכך את הוצאות הריבית הקבועות (שנמצאות בירידה) – ישראל מגיעה לראש הטבלה. אז אין הצדקה ממש להפחתה בהוצאה הממשלתית.
מצבה של ישראל ביחס להשקעות במשק עוד יותר רע וזו הסיבה כי השקעה מאסיבית בתשתיות לאומיות מופיעה בראש המצע של כמעט כל פוליטיקאי בגוש השינוי. לכן האפשרות לקצץ בתשלומי ריבית איננה קיימת אלא אם הממשלה הזו תתעקש לספוג הורדת דירוג אשראי מיידית. וכך גם האפשרות לקצץ בהוצאות הביטחון אחרי מבצע שומר חומות, כאשר החזיתות בצפון, בדרום ומול איראן פתוחות ותוססות. סוגיה נוספת היא האם גנץ יתן לליברמן לקצץ לו בתקציב? והאם הממשלה הזו תקצץ בתקציב הבריאות אחרי משבר הקורונה ובשנה שצריכים לחתום על הסכם שכר חדש עם הרופאים? האם היא תוכל לקצץ בחינוך? בהכשרות מקצועיות? מה שכן ניתן לעשות זה לקצץ למשל בקצבאות הילדים. העובדה שהחרדים נשארו מחוץ לממשלה ושליברמן (ובמידה מסוימת גם לפיד ובנט) הגיע עם הטיקט האנטי החרדי מבטיחה כי זה יהיה אחד מהכיוונים. זה גם יכול לחסוך לא מעט מיליונים (7.4 מיליארד שקל שולמו ב־2020 על קצבאות אלו כולל "חיסכון לכל ילד"), וגם להעלות את התמיכה בממשלה "שנוקטת בצעדים כואבים". החרדים יצאו כפי שמסתמן מהתמונה, אבל יו"ר רע"ם מנסור עבאס אמור לשחק תפקיד מרכזי והוא לא יתן יד להפחתה בקצבאות הילדים. בדומה לחרדים, גם לערבים, בעיקר לבדואים בנגב, ייצוג יתר באוכלוסייה שמתחת לקו העוני.
6. אלא שיש עוד נדבך חשוב ביותר המקושר לגיבוש תקציב המדינה והוא חוק ההסדרים, לרבות הרפורמות המבניות הכלולות בו. אחד מכיווני הרפורמה שיכולים לסייע מאוד לישראלים הוא בתחומי המזון. דו"חות רבים של ה־OECD הראו איך הישראלים משלמים "מסים סמויים" על סובסידיות והטבות לחקלאים ולרפתנים. רפורמות בתחום החלב והלול כבר מוכנות. אך אחרי שליברמן וגנץ כמעט פירקו את ממשלת השינוי בגלל תיק החקלאות (הערכה כי ה"בייס" הזה הביא לכל אחד לפחות מנט אחד) הדבר כבר מבשר שאף אחד לא הולך לגעת באוכלוסיה הזו.
ומה לגבי רפורמה במגזר הציבורי? חוזרים לארנון בר דוד ולנשק השביתה שלו (זה יהיה תלוי רק בו כי ליברמן לא צפוי להתעמת איתו). אם נתניהו, השליט הבלתי מעורער של הפוליטיקה הישראלית בעשור האחרון, ששלט ביד רמה בעשייה הממשלתית הישראלית, לא העז לגעת בכל הפרות הקדושות, רק הפחית מסים (על בסיס הכנסות חד־פעמיות), הזניק תקציבים (באופן לא יעיל) ודחה כל רפורמה במשק (משיקולים פוליטיים ואישיים גרידא), מה ניתן לצפות מממשלה של 61 ח"כים שהדבק המאחד שלה הוא אנטי נתניהו? לכן הממשלה הזו, אם תקום בסופו של דבר, תוכל לעשות הרבה דברים טובים במישורים שונים ורבים, אך תתקשה מאוד לפעול בזירה הכלכלית, שעלולה להפוך לזו שתכריע את גורלה.
