הטיפול והשיקום במסגרת ההליך הפלילי ככלי רב עוצמה לטובת הנאשם ולטובת הציבור בכללותו
הטיפול והשיקום במסגרת ההליך הפלילי ככלי רב עוצמה לטובת הנאשם ולטובת הציבור בכללותו
עשרות ומאות בשנים התחוללו ומתחוללים ויכוחים במערכות המשפטיות השונות ברחבי העולם והן בארצנו, באשר למשקל שיקול השיקום והטיפול בעניין של נאשם בתיקו הפלילי מול ואל שיקולי ענישה אחרים השמים דגש על אשמו של הנאשם, חומרת המעשה הפלילי ונסיבותיו, הרתעת הציבור והרתעת היחיד
בבסיס המשפט העברי ועל פי תפיסת היהדות, מי אשר פגע באחר והזיק לו צריך שישא בעונש לא רק בגלל שפגע באחר ועליו לשאת בעונש מוחשי כביטוי יחסי והולם לנזק שגרם, אלא גם כאלמנט מטהר, מזכך ומכפר את הפוגע מחטאו ו/או מפשעו כלפי האחר.
אבל, וזה אבל גדול, לא פחות חשוב ואם לא לומר, אולי אף יותר חשוב, היהדות והמשפט העברי מעניקים מעמד מיוחד לאלמנט "התשובה", או מה שנקרא היום בשפתנו המשפטית – "שיקום".
עוד מ"הלכות תשובה" של הרמב"ם מלפני 1000 שנה למדנו כי התנאים לתשובה הם:
"שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בליבו שלא יעשה עוד...
יתנחם על העבר ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם..."
ובמילים "מודרניות" ועכשויות, צריך וחייב שיתקיימו 3 תנאים מרכזיים אצל החוטא/הפושע בדרכו לשכנע את בית המשפט ברצינות תחילת צעדיו בדרך השיקום והטיפול: הודייה; לקיחת אחריות על מעשיו של הפוגע; התחייבות אמיתית ומשכנעת שהסיכוי להישנות ביצוע עבירות לעתיד לבוא, שואף לאפס.
רבים מהתומכים באסכולת משקל הבכורה הניתן לשיקול השיקום סבורים כי לאורך שנים רבות מאוד הוכח שלא בהכרח קיימת משוואה או פונקציה הקובעת כי ענישה מחמירה מפחיתה פשיעה. עינינו רואות המתרחש אצלנו במדינה – על אף ולמרות ענישה מחמירה המושתת על נאשמים בגין מגוון עבירות רב – עבירות אלימות, רכוש, מין או סמים וכד', אנו מתעוררים חדשות לבקרים למציאות איומה לפיה הפשיעה מרימה את ראשה עוד ועוד בריבוי מקרים וארועים אשר חלקם מזעזעים ומטלטלים את הנפש באכזריותם ובאלימותם.
עוד מקדמת דנא, ידועים המקרים למשל עוד מהמאה ה- 15 וה-16 באנגליה, למרבה הזעזוע, בו היו תולים בכיכר העיר גנבים אשר העזו לגנוב כיכר לחם ובעוד ההמון הרב נתאסף לצפות במחזה התלייה בכיכר העיר, היו מסתובבים כייסים בין ההמון העסוק בצפייה בעונש התלייה, כשהכייסים לא הורתעו כלל מסימולטניות העונש המומחש לעיניהם על מעשה הכייסות אותו הם מבצעים באותו זמן ממש!!
מהם בעצם התנאים שבית המשפט נדרש להם כבסיס לשכנעו לעשות שימוש בסמכותו לחרוג מהענישה "המקובלת" ולהשית על הנאשם עונש קל יחסית, בשל שיקום השיקול והטיפול?
סעיף 40 (א) לחוק העונשין, התשל"ז -1977 קובע בזו הלשון:
"קבע בית המשפט את מתחם העונש ההולם בהתאם לעיקרון המנחה ומצא כי הנאשם השתקם, או כי יש סיכוי של ממש שישתקם, רשאי הוא לחרוג ממתחם העונש ההולם ולקבוע את עונשו של הנאשם לפי שיקולי שיקומו וכן להורות על נקיטת אמצעי שיקומי כלפי הנאשם, לרבות העמדתו במבחן לפי סעיפים 82 או 86 או לפי פקודת המבחן [נוסח חדש], התשכ"ט – 1969".
הנה כי כן, החוק קובע 2 תנאים חלופיים שונים, אשר בהתקיים אחד מהם, רשאי בית המשפט להורות על חריגה, ואפילו חריגה דרמטית מכל מנעד עונש הולם, אם הוכיח הנאשם כי הוא "השתקם" או כי קיים סיכוי של ממש שישתקם.
התנאי החלופי הראשון – "הנאשם השתקם".
לשון החוק אינה מדברת בלשון הווה או בלשון עתיד. לשון החוק מבהירה כי עניינו של התנאי החלופי הראשון מתייחס לכך כי הנאשם השתקם עובר לטיעונים לעונש בעניינו תוך הצבעה משכנעת שעבר תהליך טיפולי שיקומי משמעותי ולא בגדר משאלת לב אופטימית לעתיד לבוא. קרי, הנאשם הוכיח בפני בית המשפט שעבר הוא תהליך טיפולי שיקומי רציני ומעמיק המגובה בהערכות מקצועיות של גורמים טיפוליים ובדגש על הערכתו המקצועית של שירות המבחן, שהוא הגורם המקצועי האמון על אבחונם של נאשמים במשפט הפלילי, לצד גורמים אחרים כגון המרכז להערכת מסוכנות, כשמדובר בעברייני מין.
יודגש כי המחוקק לא נקב ולא הגדיר מהו בעצם "שיקום" והאם בהכרח שיקום צריך להתבצע דרך שירות המבחן או שמא גם טיפול פרטי במסגרת פרטית יכול לענות על קריטריון ה"שיקום" כשיקום מוצלח ואפקטיבי. כמו כן, הוראת החוק אינה מפרטת מהי תקופת השיקום המינימלית הנדרשת, אם בכלל, כדי לבסס הטענה כי "הנאשם השתקם".
התנאי החלופי השני– "קיים סיכוי של ממש שישתקם":
התנאי השני החלופי צופה את פני העתיד, כשתנאי לשכנוע בית המשפט שהנאשם אכן בדרכו הנכונה והיציבה לקראת שיקומו הממשי בעתיד, נעוץ בהתנהלותו העכשווית בעשיית צעדים של ממש ברי קיימא בנתיב השיקומי טיפולי, משנכונותו ומחויבותו לתהליך השיקומי בו הוא מצוי מנבאים בהחלט סיכוי של ממש כי הנאשם ישתקם לעתיד לבוא.
הנתונים מהם ועליהם ירצה בית המשפט לסמוך ידיו כי אכן הנאשם נמצא מכיוון "הנכון" בדרך לשיקומו המלא הם מגוונים ורבים:
1. הבעת חרטה אמיתית ולא מן הפה אל החוץ. חרטה שלעיתים דרך הבעתה היא לא רק באופן מילולי אלא גם בעשיית מעשה של ממש כגון הפקדת פיצוי כספי לקורבן העבירה בטרם שמיעת טיעונים לעונש, כתיבת מכתב התנצלות לנפגע העבירה וכן הלאה.
החרטה צריכה להיות מעוגנת בהתרשמות בלתי אמצעית של גורם מקצועי כמו בית המשפט בעצמו, שירות המבחן או גורם טיפולי אחר.
2. היעדר עבר פלילי עובר להרשעת הנאשם בתיק הנדון. יועיל מאוד לנאשם, גם אם לא יפתחו נגדו תיקים פליליים נוספים במהלך ניהול התיק עד למתן גזר דינו.
קיימים בהחלט מקרים שנאשמים עם עבר פלילי ואפילו עבר פלילי מכביד, זוכים לשכנע את בית המשפט כי מתקיים פוטנציאל שיקומי לגביהם המצדיק חריגה לקולא ממתחם הענישה שלהם. כךלמשל, אם לא ניתנה להם מעולם הזדמנות אמיתית לעבור תהליך טיפולי שיקומי בעבר, בתיקים הקודמים שלהם, כשזו הפעם מגלים תובנה ומוכנים להירתם לתהליך עם כוחות שלא היו להם מקודם.
3. הערכת סיכון להישנות עבירות בעתיד מטעם שירות המבחן, או למשל מהמרכז להערכת מסוכנות כשמדובר בעבירות מין, המצביע על סיכוי נמוך להישנות עבירות מצד הנאשם לעתיד לבוא.
4. שיתוף הפעולה עם שירות המבחן או עם גורמי טיפול אחרים ומידת שיתוף הפעולה עם הגורמים הטיפוליים. התמדה בהגעה אל הטיפולים ולקיחת חלק אמיתי ואקטיבי בתכנים הטיפוליים יועילו מאוד לנאשם בנסיון שכנועו את בית המשפט ברצינות כוונותיו להשתקם באמת.
5. בית המשפט נותן משקל רב לבחינת סביבתו המשפחתית הקרובה של הנאשם כפרמטר תומך ומסייע לנאשם שלעיתים חווה במהלך הטיפול והשיקום "רכבת הרים" רגשית ונפשית המצריכה גורם תומך מסייע ומכיל של משפחה תומכת לנאשם הנמצאת שם גם ברגעי המשבר של הנאשם.
6. בית המשפט נותן משקל רב להמלצות שירות המבחן שבהתרשמותם המקצועית והבלתי אמצעית מאבחנים במקרים המתאימים כי באם חלילה יישלח הנאשם למאסר בפועל, קיים סיכון של ממש לקטיעת תהליך השיקום באיבו ואשר יכול לגרום לרגרסיה במצב הנאשם ולהסגת הטיפול לאחור עד כדי הורדה את הישגיו הטיפוליים עד כה, לטמיון.
הנה כי כן, לצד שיקולי ענישה הנשקלים בבית המשפט באיזון העונש ההולם תוך מתן משקל לחומרת המעשה הפלילי בנסיבותיו, מידת אשמו של הנאשם כמו גם סוג העונש שיש לנקוט בעניינו של הנאשם ומידת העונש הקונקרטי הצריך להיות מוטל על הנאשם, יש בידי הנאשם ובידי בא כוחו, עורך הדין הפלילי, כלי רב עוצמה היכול לשנות גורלו של הנאשם בענישתו המקלה ולפעמים מקלה מאוד, בהינתן היכולת להוכיח בפני בית המשפט כי הנאשם השתקם או קיים סיכוי של ממש כי ישתקם.
d&b – לדעת להחליט
