דעההעיר השקטה בעמק הסילקון התעוררה לסיוט אנטישמי
דעה
העיר השקטה בעמק הסילקון התעוררה לסיוט אנטישמי
בשלושת החודשים האחרונים הקהילה היהודית והישראלית בלוס אלטוס, כמו גם במקומות אחרים בארה"ב - לא מרגישה בטוחה. כדי שלא נתעורר בעוד חמש או עשר שנים כשארה"ב אינה לצידנו - הממשלה חייבת להתעורר
העיר שבה אנחנו גרים מזה 12 שנה, לוס אלטוס שבעמק הסיליקון, נחשבת לאחת הערים הבטוחות בארה"ב ומקבלת כבר שנים ציון של Aּ פלוס בביטחון האישי. כמו ברוב ארה"ב, מעולם לא היה בעיר אירוע אנטישמי ידוע.
אבל בשלושת החודשים האחרונים הקהילה היהודית והישראלית בעיר, כמו בערים אחרות בעמק הסיליקון הנאור, ובמקומות אחרים בארה"ב, לא מרגישה בטוחה. היא חרדה.
חרדות לא חייבות להיות מבוססות על אירוע אלים, תקיפה או רצח. אלא מחשש מהלא נודע שמתבסס על התגברות של אירועים: שתי ילדות יהודיות בחטיבת הביניים זכו להצדעה במועל יד מלווה ב"הייל היטלר" מילד אחר בשכבה, שהסביר להן שאנטישמיות חייבת להיות פעולה ולא רק הצהרה; בבית ספר אחר סומנו חמישה תאי חפצים של ילדים בצלב קרס; ילדים קטנים יותר בבית הספר היסודי אמרו לילדה ישראלית כי פלסטין חייבת להיות משוחררת.
בקבוצה במדיה החברתית הופצה תמונה של מצעד נאצי, עם הכיתוב שהנאצים שוב בעיר, ובתיכון של העיר שלנו, 30 אלף איש בערך שכוללים בעיקר מנהלים בחברות גדולות, יזמים מצליחים, מהנדסים, מנהלי קרנות הון סיכון, התקיימה בתחילת המלחמה צעדה במחאה על ה"שואה" שעושה ישראל בעזה עם הכותרת "מהנהר ועד הים". את האירוע הזה, אגב, יזם, הגה וביצע תלמיד יהודי שמאמין שישראל היא האשמה בכל. הוא לא היחיד.
קבוצת הוואטסאפ "הורי לוס אלטוס נגד אנטישמיות" כוללת 61 הורים - ישראלים ויהודים, שעד למלחמה לא מצאו את עצמם מעורבים יחד או בכלל בפעילות כזו. קבוצות כאלו הוקמו כמעט בכל עיר בעמק הסיליקון, סניוול, סן חוזה ופאלו אלטו, וגם באזורים המרוחקים יותר. בכולן מנסים לוודא שבתי הספר לא מאפשרים רק הצגת נרטיב של צד אחד, ושדיווחים על אירועים אנטישמיים בבתי הספר יקבלו מענה מהנהלת בית הספר בהקדם. שהתלמידים לא יישארו לבד, וגם ההורים.
הקבוצות האלו מצטרפות לעשייה רחבה יותר מול כל עיר בעמק, שפתאום צריכה להתמודד עם דיונים על גינוי או חיזוק ישראל או החמאס, גינויים של אנטישמיות או ביטול גינוי שכזה. המאבק על התודעה מגיע לכל שכונה.
לאחרונה, העיתון המקומי אצלנו פרסם כמה שערים על המלחמה בעזה ועל המאבק בעיר, המרוחקת אלפי ק"מ מכל סכסוך. 96 דוברים ביקשו לדבר בערב אחד, שהיה הערב השני בנושא, ולשכנע את המועצה, שבראשה כיום עומד יהודי, לגנות אנטישמיות ואת החמאס. מביניהם יותר ממחצית היו פרו פלסטינים שדיברו כשהם עוטים כפייה סביב הצוואר ובדקה שקיבלו סיפרו על הנאכבה, על הרצח של ערבים, על כך שיהודים כבשו את ישראל והקריאו רשימות של שמות. לעיתים בדמעות. באותו ערב היו יותר מ-100 פרו פלסטינים שהגיעו מכל האזור ומולם כמה עשרות ישראלים ויהודים. ובין הפרו פלסטינים היו גם כמה יהודים, ואפילו ישראלים לשעבר. מלחמה מבית ובבית. לך תסביר.
אני מספר על האירועים האלו, בעיר שסביר להניח שלא שמעתם את השם שלה מעולם, כי הם מתרחשים בעצימות דומה בכל עיר כמעט בה יש יהודים וישראלים בארה"ב. זה שיקוף של החיים שהשתנו למאות אלפי ישראלים ומיליוני יהודים בארה"ב מ-7 באוקטובר.
במזרח ארה"ב, בערים עם רוב יהודי מובהק כמו ניוטון בבוסטון או טנפלי בניו גרזי, הקהילה היהודית/ישראלית מאוד בטוחה, וברבים מחצרות הבתים יש שלטים (שלא רואים בעמק הסיליקון) "אנחנו עומדים עם ישראל" באנגלית.
החשש הזה הוא רחב. בקבוצת הישראלים "כבר כאן, סיליקון וואדי", הקבוצה הגדולה ביותר של ישראלים בעמק עם כ-6,000 משתתפים, דווח על ישראלים שהורידו מזוזות או שהתחמשו. יותר מ-40 איש עברו אימון בנשק והדרכה לפני רכישה.
את עיקר הפגיעה מרגישים הילדים שנחשפים בבת אחת לאנטישמיות. סקר שפורסם לאחרונה על ידי חברת האריס, מחברות הסקרים הגדולות בארה"ב, מדיר שינה מרוב הישראלים והיהודים בארה"ב, וחייב גם להדיר שינה מהשרים, חברי הכנסת ופקידי המדינה; הסקר תיאר תמונה עגומה שבה 51% מבני 18-24 בארה"ב סבורים שהפתרון ארוך הטווח היחיד לסכסוך בישראל הוא סיום קיומה של מדינת ישראל. בקמפוסים, הקריאות "מהנהר אל הים", מהדהדות בכל פינה, ואם הקלנו ראש שמדובר בחוסר ידע, הסקר הזה מצביע על בעיה הרבה יותר שורשית.
בקמפוסים האלה ניכרת ההזנחה ארוכת השנים של ממשלת ישראל והארגונים היהודיים שמקיימים כיום קרב מאסף מול תנועת ה-BDS החזקה. בעוד יהדות ארה"ב התמקדה בממשל באמצעות פעילות לובי של אייפק, אחת השדולות החזקות בוושינגטון, הטיפול ברמה המקומית, כולל הקמפוסים שלתוכם נכנסה תנועת ה-BDS, הופקר לגמרי. הורים חוששים פתאום לשלוח ילדים לקמפוסים בהם יש פעילות רחבה של ה-BDS, ומדברים על התרכזות באוניברסיטאות שידועות כבעלות אופי יהודי כמו ברנדייס, מה שיוצר עוד יותר תחושה של גטואיזציה פוטנציאלית.
ההתעוררות הזאת מגיעה באיחור, אבל מגיעה. עדיין לא ממדינת ישראל שמשרדי התפוצות וההסברה ומשרד החוץ שלה עדיין לא נוקטים פעולה, אבל בהחלט מהקהילה היהודית והישראלית - באמצעות הפדרציות, באמצעות IAC, באמצעות ADL, ובעיקר, כמו בישראל, על ידי חברה אזרחית יהודית שנכנסה לפעולה ותורמים יהודים גדולים.
ההתפטרויות של שתי נשיאות האוניברסיטאות, האחרונה בהן מהרווארד, היא עוד חלק מהמאבק החדש הזה, שהתעורר. יהדות ארה"ב מבינה, אולי לראשונה מזה שנים, שהיא וישראל הן שותפות גורל. כמו בגרמניה של אז, גם אם יהודים מחליטים להתערות והם דור שלישי או רביעי, האנטישמיות יכולה לבחור בהם כמטרה.
זה מאפשר ובעצם מחייב דיון ופעולה של יהדות ארה"ב וישראל, והישראלים בארה"ב - שלא היו אפשריים בעבר וכבר ניכרים בשטח ברמה המקומית. השינוי בקהילות היהודיות הוא הכי מהיר שראיתי. בעבר, כששימשתי כחבר בדרקטוריון של הפדצריה היהודית בסן פרנסיסקו, היא התקשתה להתייחס אל הקהילה הישראלית כשותפה. שש שנים אחר כך, התמונה השתנתה לגמרי, וגיא מיאזניק, שיושב בבורד, כבר מוביל תהליך שלם עם הקהילה היהודית והישראלית לפעולה כשיש לו גב גדול מאחריו.
דוגמה אחרת לכך היא שיתוף פעולה בין הקהילות שהוביל גם להקמת קרן תרומות של J-Ventures שעמדתי בראשה, ושבה ישראלים ויהודים תרמו יחד מיליונים למימון פערי תקציב דחופים בכל הנוגע לעוטף עזה, מערכת הבריאות ובריאות הנפש, החטופים והיתומים; את הצרכים הגדירו חברי הקהילה הישראלים בישראל לעמיתיהם בארה"ב.
התהליך הזה הוא בעל חשיבות אסטרטגית לישראל. קיומה הבטוח של הקהילה היהודית בארה"ב ובגולה כולה, צריך להיות מטרה לא פחות חשובה מזו של חיסול החמאס. למרות קולות איזוטריים בקואליציה שמצליחים להסביר לאמריקאים כמה הם זניחים ושישראל אינה הכוכב ה-51 על הדגל, ברור לכל ישראלי כיום, וגם לממשלה, שללא התמיכה חסרת הסייגים של ארה"ב, בראשות הנשיא הדמוקרטי ג'ו ביידן - מצבה של ישראל היה שונה לחלוטין.
ביידן, אולי הנשיא הציוני האחרון מהמפלגה הדמוקרטית, צריך להתמודד עם אותו בייס צעיר שלא רואה זכות קיום לישראל וגם הוא מודע לתוצאות הסקר. אבל כרגע הוא שואב רוח גבית מנתון אחר שעלה מהסקר: גם כיום, 65% מהאמריקאים סבורים שארה"ב צריכה לעזור לישראל באופן אקטיבי. 54% מהציבור האמריקאי תומכים בתוכנית להקצות 14 מיליארד דולר לטובת המאמץ המלחמתי.
את המצב הזה תיאר לי בעשרת הימים הראשונים אחרי 7 באוקטובר חבר קונגרס דמוקרטי מהצד הפרוגרסיבי שלא תומך בישראל והיה מזועזע מהטבח: "אנחנו רוצים לראות את ישראל מגיבה עכשיו. לא בעוד כמה שבועות. יש חלון שבו התגובה היא הגנה עצמית ולא תקיפה, ואנחנו תומכים בה. אבל, צריכים להבין שיש לנו בייס צעיר שלוחץ עלינו נגד, ואם לא תפעלו מהר ובחוכמה, לא נוכל להמשיך לתמוך לאורך זמן".
הבועה בעיר הקטנה והשלווה שלי - התנפצה פתאום. 51% מהצעירים האמריקאים שמדברים על סיומה של מדינת ישראל כפתרון, הם תזכורת לממשלת ישראל, וגם לציבור בארץ ולמוסדות הלאומיים. כדי שלא נתעורר בעוד חמש או עשר שנים כשארה"ב אינה לצידנו ואנחנו נלחמים לבד על הישרדותנו ללא נושאות המטוסים ומשלוחי נשק; כדי שהקהילות היהודית והישראלית יוכלו להמשיך ולדאוג לקיומה הרציף של התמיכה בישראל; כדי שתנועת ה-BDS בתמיכת קטאר ואחרים לא תמשיך להשחית את הקמפוסים בארה"ב - חייבים להתעורר. לפתח תוכנית אסטרטגית רחבה, להפנות תקציבים ולדחוף למימוש. המודיעין פה, וצלב הקרס כבר רוסס על הקיר.
הכותב הוא חבר הבורד של הפדרציה היהודית בסן פרנסיסקו לשעבר, בוגר תוכנית וקסנר האמריקאית, חבר בורדים של ארגונים ללא מטרות רווח יהודיים וישראליים, ומייסד משותף של קרן ההון סיכון J-Ventures מעמק הסיליקון שכוללת 500 יהודים וישראלים כ"קיבוץ קפיטליסטי"
