פרשנותההסדרים הראשונים בפרשת השחיתות בשיכון ובינוי: אין מאסרים בפועל, אין הרתעה
פרשנות
ההסדרים הראשונים בפרשת השחיתות בשיכון ובינוי: אין מאסרים בפועל, אין הרתעה
ארבעת הסדרי הטיעון בפרשת השחיתות בשיכון ובינוי מותירים תחושה חמוצה. נכון, המנהלים הבכירים מודים בעבירות ולוקחים אחריות, ומשלמים קנס של מיליוני שקלים. אבל הם לא יישבו במאסר בפועל או יעשו עבודות שירות כמו הכפופים להם. דרג השטח הוא זה שישלם את המחיר הגבוה
קשה שלא לצאת בתחושה חמוצה מארבעת הסדרי הטיעון הראשונים בפרשת השחיתות בשיכון הבינוי – תיק הדגל של הפרקליטות בשנים האחרונות.
לא בטוח שהניסיון החשוב לאכוף נורמה ציבורית שאוסרת תשלומי שוחד בפרויקטים גם במדינות עולם שלישי - כי בעולם הגלובלי אין כזה דבר חצר אחורית - קיבל רוח גבית מספיק חזקה.
יו"ר לשעבר, משה לחמני, ומנכ"ל לשעבר, עופר קוטלר, של חברה ציבורית - לא סתם חברה אלא השאור שבעיסת החברות בבורסה של תל אביב - מודים שלמרות שהחוקים השתנו, הם התעלמו. יש להם בונוס לקבל בסוף שנה מהפרויקטים, 50 מיליון שקל לפי בדיקת "כלכליסט" בעבר, אז מה זה קצת כסף מתחת לשולחן באפריקה? כולם הרי עושים את זה יגידו לכם. וזה גם היה יעיל מאוד, כפי שעלה מדו"ח שהזמינה החברה בעצמה.
מצד אחד, מנהלים בכירים בשוק ההון מודים בעבירות ולוקחים אחריות. זה לא דבר מובן מאליו. ההרשעה (קשירת קשר לפשע ועבירות דיווח לעופר קוטלר, עבירות דיווח למשה לחמני) גם תרחיק אותם משוק ההון. הם גם ישלמו כסף מכיסם – 1.5 מיליון שקל לחמני, 3 מיליון שקל קוטלר.
אבל מצד שני, מאסר בפועל, אפילו של כמה חודשים, אין. גם לא עבודות שירות כמו שיקבלו הכפופים אליהם, מנכ"ל החברה הבת בשווייץ רוני פלוך ומנכ"ל סניף קניה דן שחם, שלא הסתירו מהם דבר ושמו הכל על השולחן.
יש לזה כמובן הסבר משפטי. מי שידו נגעה בכסף המלוכלך, ולכן גם אפשר לקשור אותו אליו, הוא מי שבדרג השטח. ולמרבה האירוניה דווקא הוא משלם מחיר גדול יותר. אין ספק שעם אמירות כמו "תרבות שוחד" קשה לשכנע שופט לשלוח מישהו לכלא. שופט רוצה ראיות, רוצה קונקרטיזציה של תשלום שוחד. כפי שנחשף בעבר ב"כלכליסט", אומנם יש טבלאות אקסל עם תשלומים, התכתבויות או שוברים לכל מיני גורמים אלמוניים מעבר לים. אבל אכן מי יודע מי הם, ומי בכלל יצליח להביא אותם לדוכן העדים למשפט. וגם אם יצליח, זה בהחלט תיק שייקח עוד כמה שנים.
כל זה נכון ועדיין יש שורה תחתונה: האם זה נכון, סביר והוגן לקבל שהמנהלים הבכירים שהודו שידעו והעלימו עין מהמעשים, כי הבונוסים ממשיכים לדפוק כמו שעון, יצאו בנזק קל יותר? האם ככה באמת אפשר להשיג הרתעה לטווח ארוך? קשה להאמין.
ועדיין, הודאה בעבירות, בדיוק כמו במקרים של לחמני, קוטלר, פלוך ושחם, בכל זאת תיתן משהו ברמה הציבורית. היא תחזק את הראיות בתביעות נגזרות נגדם שהמשקיעים בשיכון ובינוי הגישו וצריכים להגיש, גם נגד מי שמשך דיבידנדים בזכות הרווחים שנופחו – בעלת השליטה לשעבר שרי אריסון.
כי עם כל הכבוד לקופת המדינה, צריך לדאוג שהמנהלים יחזירו גם כסף לחברה. תקדים דומה כבר היה לנו בפרשת בנק הפועלים.
וזה מוביל אותנו לסוגיה הנוספת והמרכזית לא פחות: מה ייגמר עם שיכון ובינוי והחברות הבנות שלה? חברה לא יכולה לשבת בכלא, היא יכולה לשלם קנס. וכבר די ברור שהקנס שיהיה כאן במסגרת ההסדר יהיה גבוה, ויעמוד על מאות מיליוני שקלים.
אבל הבעיה האמיתית של החברה היא סעיפי ההרשעה. שיכון ובינוי חוששת מהשפעת ההרשעה על השתתפותה בפרויקטים בינלאומיים. הבנק העולמי מן הסתם לא יסכים שמי שהודה ששילם כסף מתחת לשולחן, ישתתף במכרזים שלו. אלא שנראה שחבל המשא ומתן התקצר עכשיו. ברגע שמנהלים הודו במעורבות ובידיעה, לפרקליטות יהיה קל יותר ללכת עד הסוף עם החברה. הרי המנהלים יעידו ויסייעו להרשיע אותה. וזה משנה את התמונה מול שיכון ובינוי, שכמו בדילמת האסיר קיוותה מן הסתם לצאת מהבוץ ראשונה.
