פרשנותפרשת הדלפת המסמכים: נתניהו שוב "לא ידע"
פרשנות
פרשת הדלפת המסמכים: נתניהו שוב "לא ידע"
עם צמצום צו איסור הפרסום בפרשה הביטחונית החמורה, מיהרו בלשכת נתניהו להשליך את היועץ אלי פלדשטיין מתחת לגלגלים - מה שעשוי לגרום לו להפוך לעד מדינה; כמו בצוללות, במירון או בתיקי האלפים: או שנתניהו ידע ואז הוא מושחת, או שהוא לא ידע - ואז הוא לא כשיר
מהו המוקד הפלילי של הפרשה הביטחונית החמורה - גנבת החומר החסוי? הדלפתו? הפגיעה בביטחון המדינה? הפגיעה ביעד שחרור החטופים? החלטתו של השופט מנחם מזרחי לצמצם את צו איסור הפרסום לא מסייעת בהבהרת החשדות הפליליים. כך הוא כותב: "החקירה החלה לאחר שהתגבש חשד משמעותי בשב"כ ובצה"ל, גם נוכח פרסום תקשורתי לפיו מידע מודיעיני מסווג ורגיש נלקח מתוך מערכות צה"ל והוצא שלא כדין, והתקיים החשש לפגיעה חמורה בביטחון המדינה וסיכון מקורות מידע. בשל כך, עלולה הייתה להיגרם פגיעה ביכולתם של גופי הביטחון להשיג את היעד שעניינו שחרור החטופים, כחלק ממטרות המלחמה (ההדגשה במקור – מ"ג)".
הדיון עצמו התחלק לשניים: בהארכות המעצר ובהסרת/צמצום צו איסור הפרסום. הסניגורים טענו מבלי שדיברו עם הלקוחות, שכן בחקירות שב"כ ניתן למנוע מפגש עם עורך דין למשך עשרה ימים, שיסתיימו ביום שלישי. עו"ד מיכה פטמן פרש בכל זאת את קו ההגנה של לקוחו, קצין מודיעין חרדי במילואים, שהעביר ל"סביבת ראש הממשלה", כלומר לאלי פלדשטיין, את החומרים האסורים שנדלו ממאגרי המודיעין הגולמי החסויים ביותר.
לפי פטמן, שזפו עיניו של הקצין מסמך של החמאס שחייב לדעתו להגיע לראש הממשלה כדי שיקבל החלטות טובות יותר במו"מ לעסקת החטופים. המסמך משקף בעיקר את סרבנות החמאס. פלדשטיין זיהה במסמך תועלת כפולה: ראשית, הוא מסייע להסיר מהבוס שלו, נתניהו, את גיבנת הסרבנות ומעביר אותה לחמאס; שנית, הוא מסייע להקלת הלחץ על ישראל בעיקר מצד האמריקאים שיידעו מי האשם האמיתי שבו יש לרכז את הלחץ – חמאס.
עד כאן עולות השאלות המחשידות הבאות: הראשונה, מדוע קצין המודיעין לא פנה עם החומר למפקדיו הישירים כדי שיחליטו, ומעביר על דעת עצמו את המסמך לחבר שלו, פלדשטיין? השנייה, האם פלדשטיין מדליף את החומר על דעת עצמו או בהנחיית בכירים יותר בלשכת ראש הממשלה? האם שניהם פועלים על דעת עצמם בלבד?
אגב, ביקום הרחב יותר של האירוע דווח על שני בכירי הלשכה – צחי ברוורמן ויונתן אוריך – שאצים להתייעץ עם עורך דין, ולא סתם אחד, אלא עם עורך דינו של ראש הממשלה. ייתכן שההתייעצות לא קשורה כלל לאירוע. אבל אם כן, אז שתי מסקנות יכולות לעלות מהמפגש הזה: האחת מסבירה את הפאניקה שאחזה בלשכה, והשנייה מעלה את החשד לשיבוש חקירה, כפי שמשער אחד מהמקורבים לפרשה.
הסממן המרכזי לפאניקה הוא ההתנערות וההתכחשות לפלדשטיין. זרקו אותו מתחת לגלגלים, כדברי אחד ממקורביו. לא עובד אצלנו, לא מכירים אותו. מי זה? זה שקרי, זה מופרך, זה הזוי, וזה גם מטומטם. אין תמריץ בטוח יותר להפוך חשוד לעד מדינה מאשר ההתנערות הזו. אני יכול לתאר לעצמי את השיחה הבאה שבוודאי התנהלה או תתנהל בין אחד החוקרים לחשוד: 'למה לך להגן על האנשים האלה שזרקו אותך לכלבים. בוא תספר לנו מי הנחה אותך וניתן לך מעמד של עד מדינה. לא עדיף על כתב אישום שיוביל לשנים רבות בכלא?'.
ובכל זאת, הפאניקה של הלשכה מובנת מכיוון שנקלעה בין הפטיש לבין הסדן, בין שני שיקולים סותרים: מצד אחד, להתנער, לתפוס מרחק מפלדשטיין ש"מדביק" את הלשכה בעבירות על ביטחון המדינה; ומצד שני, אם יאמצו אותו, תהא בכך הודאה שלא פעל על דעת עצמו, שפעל בסמכות ובאישור הלשכה ואולי גם הבוס. זה דבר וזה כולירע.
מה שמוסיף למצוקת נתניהו וסביבתו הוא זהות עורך הדין שמייצג את פלדשטיין – עודד סבוראי. סבוראי ייצג את חיילי צה"ל בעתירה נגד ביטול עילת הסבירות וניתן להניח לגביו שתי הנחות עוכרות שלווה מבחינתם: הראשונה, שהוא לא נמנה על המחנה הביביסטי. והשנייה, אפילו גרועה יותר - שכשיגיע לפגישה עם לקוחו, הוא יעוץ לו בהתאם לטובת הלקוח ולא לטובת ראש הממשלה. התרחיש הטוב ביותר מבחינתם, לפיכך, הוא שפלדשטיין פעל על דעת עצמו ואילו אוריך וברוורמן דנו עם עו"ד חדד בשאלה האם חוק המעונות יעבור בג"ץ או ייפסל ככלי למימון השתמטות החרדים.
כרגע, בהדלפת הפרשה כלפי פנים, לא לבילד, אלא לתקשורת הישראלית, אי אפשר לטעון שההדלפות מגיעות מהסניגורים, כי הכל מצוי בידי רשויות האכיפה. הסניגורים יודעים הרבה פחות מהעיתונאים שמעדכנים אותם במקום להיפך. ולכן, מדגיש השופט מזרחי כי הפרסום החלקי שהתיר מבוסס על "נוסח שהוסכם על-ידי משטרת ישראל והשב"כ (ההדגשה במקור – מ"ג)".
וזו לשון הפראפרזה ששחרר השופט בהחלטתו: "בשבוע האחרון החל השלב הגלוי בחקירה משותפת של שב"כ, משטרת ישראל וצה"ל, אשר עניינה חשד לפגיעה ביטחונית על רקע מסירת מידע מסווג שלא כדין. מדובר בסיכון מידע רגיש ומקורות מידע, וכן לפגיעה בהשגת יעדי המלחמה ברצועת עזה". עולה מהדברים שהפגיעה בהשגת יעדי המלחמה (החזרת החטופים) אינה בהכרח מההדלפה אלא מסיכון מידע רגיש ומקורות מידע. הדברים לא מובהרים עד תום בשלב זה.
הפאניקה של לשכת נתניהו בימים האחרונים יכולה להתפרש גם כ"על ראש הגנב בוער הכובע". נתניהו מוצג שוב כמי שלא יודע מה נעשה בסביבתו. בכך הוא משחזר אינספור דוגמאות – מהדודנים שמרווחים מטיסנקרופ דרך אסון המירון ועד האיסור על קבלת מתנות בהיקפים מסחריים – שמניבות את האבחנה שטבעו לגביו יאיר לפיד, בוגי יעלון ורבים אחרים: ידע – מושחת; לא ידע – לא כשיר. והפאניקה מסגירה גם את רקבונה של הלשכה שמשרתת את הבוס, שפועלת כמוהו לפי סדרי עדיפויות אסוניים שבהם המלך קודם לממלכה.
