בית הדין הארצי לעבודה החמיץ הזדמנות היסטורית
בית הדין הארצי לעבודה החמיץ הזדמנות היסטורית
אם בית הדין חפץ להיות "בית דין לעבודה" ולא רק "בית דין של עובדים", במסגרת האיזונים הנדרשים לשם כך, חובה להתוות דרך שבה יש ביטוי הולם לשני צדדי המשוואה – הן של המעסיקים והן של העובדים
לא כל יום מתכנס בית הדין הארצי לעבודה בהרכב מורחב של תשעה שופטים. זה קרה השנה, בפעם הראשונה מאז הוקם בית הדין לפני יובל שנים. על מה ולמה כונס הרכב רחב? הסוגייה שהונחה להכרעתו של בית הדין, הייתה שאלת הכרה ביחסי עובד ומעסיק בדיעבד. במילים פשוטות - מה קורה למי שהועסק במשך תקופה ארוכה כעצמאי, ולאחר שנים, לעיתים שנים רבות מאד, טוען כי למעשה כל השנים צריך היה להכיר בו כעובד. המשמעות היא דרמטית, בעוד שלעצמאי ניתן תשלום רק עבור שירותים שביצע, לעובד יש לשלם, בנוסף לשכר עצמו, זכויות סוציאליות, ולכך מתלווה מארג נוסף של זכויות שונות.
מגמת הפסיקה של בתי הדין לעבודה הייתה להכיר בכל מקרה במי שתובע זכויות בדיעבד כעובד, ומקסימום ,אם מתברר היה כי פעל שלא בתום לב במהלך ההתקשרות, היו באים איתו חשבון בשלב שבו מחשבים את הזכויות הנגזרות מעצם ההכרה בו כעובד.
התחושה הייתה כי כל מי שרק בא בשעריו של המעסיק לבסוף מוכר כעובד, ולא תמיד בצדק.
הכרעת הדין שניתנה נפתחת בחוות דעתה של הנשיאה וירט-ליבנה– הקביעה שלה היא בשורה של ממש: לא בכל מקרה יוכר מועסק כעובד, וישנם מקרים שכתוצאה מחוסר תום לב של מועסק הוא כלל לא יוכר כעובד.
לשם המחשה, עורך דין שמומחה בתחום דיני העבודה שבחר במודע להתקשר כקבלן עצמאי עם משרד עורכי דין, וברבות השנים תובע להיות מוכר כעובד – לא יתכן לאפשר במקרה כזה של חוסר תום לב מצדו של עורך הדין, להכיר בו כעובד.
קביעה זו נותנת הכרה למעסיקים רבים החשים כי בית הדין לעבודה מוטה נגדם, וכי כל טענה קלושה של ספק עצמאי עלולה לזכות אותו במעמד שכיר, ולסבך את המעסיק בעלויות משמעותיות. פסק הדין של הנשיאה חידש עיקרון חשוב: מי שדורש הכרה כשכיר - חייב לבוא לבית הדין בידיים נקיות.
עמדתה של הנשיאה נבעה מכך כי אי שוויון בכוח המיקוח בין העובד למעסיק, אשר מצריך להגן על לעובד - לא קיים בכל מקרה. התפיסה המשתקפת מעמדתה היא כי בנקודת הזמן בה אנו נמצאים, בעולם מתפתח של טכנולוגיה מואצת, גלובליזם, נגישות וזמינות למידע, גמישות תעסוקתית והיברידיות, ישנו צורך להציב סימן שאלה ליד המשוואה האומרת כי בהכרח העובד הוא החלש והמעסיק הוא החזק. לכן, כבר לא נכון בכל מקרה להכיר במועסק כעובד.
אולם, בהמשך פסק הדין, מתברר כי לא כל חברי ההרכב שותפים לדעה זו, ועמדתה של הנשיאה נותרה במיעוט. דעת הרוב סברה כי רק במקרים קיצונים ביותר (שכלל לא בטוח שקיימים כאלו) תישלל מעובד ההכרה במעמדו.
אני סבור כי בכך החמיץ בית הדין הארצי את ההזדמנות לתת ביטוי למה שנשמע בשטח זמן רב, כי יש לתת יותר מקום לקולם של המעסיקים.
בעת הזו, שבניגוד לעבר, קיים ציבור גדול של מועסקים בכירים בעלי ידע רב לגבי הזכויות המגיעות להם, לגבי צורות ההתקשרות השונות שיש, והנגישות למידע נעשתה נחלת הכלל - אין היגיון וצדק להמשיך לראות בכל מקרה את המועסק כנחות וחלש במסגרת היחסים אל מול המעסיק.
לכן, אם בית הדין חפץ להיות "בית דין לעבודה" ולא רק "בית דין של עובדים", במסגרת האיזונים הנדרשים לשם כך, חובה להתוות דרך שבה יש ביטוי הולם לשני צדדי המשוואה – הן של המעסיקים והן של העובדים.
ומעל הכול, על מנת שמשפט העבודה יהיה רלוונטי למציאות המשתנה בקצב מסחרר, ועל מנת לשרת נאמנה את התכליות שלשמן נתקנו דיני העבודה- ישנה חובה עילאית שמשפט העבודה יהיה משפט עדכני ומותאם למציאות. התפיסה הממשיכה את המסורת של "מה שהיה הוא שיהיה", מחמיצה את ההזדמנות לעדכן את משפט העבודה כדי שימשיך להיות רלוונטי.
נעם שוק הוא עו"ד במחלקת דיני עבודה במשרד חדד רוט שנהר הלפר ושות', ושימש כשמונה שנים כעוזר משפטי לנשיאת בית הדין הארצי לעבודה.
