״בשומר החומות לפני שנה חטפנו יותר חזק וקשה״
״בשומר החומות לפני שנה חטפנו יותר חזק וקשה״
שני עשורים של סבבי לחימה בדרום חספסו את התעשיינים והעובדים באזור שמתורגלים בהתנהלות במצבי חירום; אך את הפיצויים הם מקבלים רק אם המפעל נפגע ישירות ולא מקבלים תגמול על פעילות וייצור שנעצרים לפתע
המתחם המסחרי הגדול שליד מושב מבקיעים שנמצא דרומית לאשקלון היה אתמול שומם. חנויות של מותגים מובילים נשארו נעולות, חניוני הענק שמזומנים לרווחת הקונים היו ריקים. הדי הפיצוצים מתקיפות צה״ל נגד מטרות של הג׳יהאד האסלאמי בעזה נשמעים שם היטב, ובשמיים הבהירים בולטות פטריות עשן אפורות שמותירים יירוטים מוצלחים של כיפת ברזל.
המפעלים באזור התעשייה הדרומי של אשקלון, שהקצה שלו מרוחק רק כמה מאות מטרים מאותו מרכז מסחרי, עובדים כרגיל - גם אם תחת אש. ״היו כבר סבבים קשים מאלה״, נזכר הבעלים והיו״ר של חברת דלתות הפלדה רב־בריח שמואל דונרשטיין שהתייצב במפעל שלו כבר בשעה 6 וחצי בבוקר. ״עד הצהריים היו לנו 5-4 אזעקות, ואני זוכר סבבי לחימה שהיו 5-4 אזעקות בשעה אחת״.
מסבב לסבב, המשרד של דונרשטיין נראה יותר ויותר כמו משרד של קצין ביטחון ביישוב ספר. כל סבב מספק לו את המזכרת הייחודית שלו, כולן בצורה של רסיסים של רקטות וברזלים שנופלים מהשמיים. אתמול ה״אוסף״ הזה גדל, התווסף לו ראש קרב של טיל מיירט שנמצא בסריקת הבוקר שעשו מאבטחי המפעל טרם פתיחתו לקהל העובדים.
כ־900 עובדים מועסקים בכמה אתרים של רב־בריח בדרום אשקלון. דונרשטיין מדווח על התייצבות כמעט מלאה, כולל עשרות עובדים פלסטינים מחברון שמגיעים לעבודה מדי יום גם כשהרקטות שורקות מעל הראש. ״למרות הלחימה כאן, הם באים כי הם רוצים להתפרנס, וגם אם אין שלום בין הפוליטיקאים, אז בין בני האדם הוא מתקיים. כשיש אזעקה הם רצים ביחד עם העובדים היהודים אל הממ״ד, רוצים שיהיה כאן שקט ובטוח כמו שאני ואתה רוצים. את החזון של שמעון פרס למזרח תיכון חדש אפשר לממש רק דרך הכלכלה, הכלכלה חזקה יותר מהכל. ואני אומר לך את זה בלי שום קשר לזהות הפוליטיות שלי, ימין או שמאל. זה באמת לא משנה״, הוא אומר.
כשני עשורים של סבבי לחימה בדרום חספסו את דונרשטיין ואת מאות עובדיו, התנהלותם במצבים שכופים ימים של לחימה - זורמת חלק, לפחות ברוב הפעמים. בימים אלה העבודות להקמת קווי הייצור של המפעל החדש של רב־בריח באזור התעשייה הדרומי נמצאות בעיצומן, נעשות בידי עובדים זרים בעלי מומחיות ייחודית שהגיעו לארץ מאיטליה, מגרמניה ומטורקיה. ״המפעל אמור להיפתח בינואר הקרוב והעבודה רבה״, אומר דונרשטיין, למוד לקחים מסבבים קודמים שבהם עובדים זרים נבהלו מהלחימה המתפתחת בעזה, תפסו את המונית הראשונה שעצרה להם, נסעו לשדה התעופה ועזבו את הארץ. ״ב־2014, במבצע צוק איתן, היו לי עובדים שברחו לבתים שלהם בחו״ל וחזרו לכאן רק אחרי 3 חודשים ולא מעט מאמצי שכנוע. הפעם היינו יותר משופשפים, הגבנו למצב נכון ומהר. עוד לפני שיעלו להם רעיונות לברוח, שעה אחרי שהתחיל המבצע הם כבר היו בשיירה של 11 מוניות שיצאה מאשקלון לבתי מלון בבת ים, על חשבון רב־בריח. רק כדי שירגישו בטוחים. זה מסוג הדברים שלא לומדים משום ספר ולא לומדים בשום אוניברסיטה או מכללה. אף אחד לא מלמד אותך לייצר תחת אש, לעשות תעשייה בזמן מלחמה. זה ניסיון שנצבר, ואין חכם כבעל ניסיון״.
כשצופרי האזעקה מופעלים שוב ועשרות עובדים גודשים את חדר המדרגות הצר שמוביל אל המרחב המוגן של בניין הנהלת החברה, דונרשטיין מתוודה: ״הריצות האלה כבר לא קלות לי. אני בן יותר מ־70״. העובדים שמצטופפים בממ״ד מחכים להדי הפיצוצים. הם למדו להבדיל בין נפילה לבין יירוט, מרגישים מתי בטוח לצאת ולחזור לסוג של שיגרת פעילות. עד האזעקה הבאה.
בפינת הממ״ד יושבת עם המחשב הנייד שלה גלית בנימין, מנהלת מכירות בחברה, נשואה ואם לשלושה שגרה באשקלון. בכל סבב לחימה היא מעתיקה את הפעילות שלה אל הממ״ד, חוסכת לעצמה את מה שהיא מגדירה ״הריצה המטורפת אל הממ״ד״.
את המשמרת שבין 19:30 ל־7 בבוקר אתמול דונרשטיין ביטל כי תמונת הלחימה לא היתה ברורה, ולדבריו, הוא לא רצה לסכן את העובדים. ״על הדברים האלה לא מפצים אותנו במסגרת הפיצויים שהמדינה מחלקת לעסקים שנפגעים בימי לחימה. המדינה לא מפצה אותנו גם על הדקות הארוכות שבהן העובדים עוצרים את העבודה ורצים לממ״ד. הפיצויים האלה משולמים על פי קנה מידה שהוא לא כלכלי בכלל, רק אם העסק נפגע או לא נפגע. הם לא מתגמלים על שגרת הפעילות שמופרת לעתים תכופות, על מכונות שנעצרות ואחר כך צריך להפעיל מחדש בתהליכים ארוכים שדורשים את הזמן שלהם, כולל הפחת שנוצר״, הוא אומר.
ועדיין, ניכר שהוא מרוצה מההתנהלות הכללית, עד כה, בניהול הלחימה הזאת. ״הפעם אין התלהמות, הממשלה מתנהלת בצורה עניינית אל מול המצב. האירוע הזה מתנהל בשקט, בצנעה ויש גם הישגים מרשימים״, אומר דונרשטיין.
במפעל הצבעים נירלט שבקיבוץ ניר עוז בעוטף עזה ניסו לאמוד את הנזק שהותירה פגיעת פצצת המרגמה שנורתה מהרצועה בשבת ופגעה במרכז הלוגיסטי שלו. במקום פרצה אש גדולה, ובחברה מתקשים להעריך כמה כסף יידרש כדי לשקם את הנזק. ״מבחינת ארגוני הטרור הפלסטיניים בעזה, לפגוע בנירלט זה לפגוע במה שהם מגדירים ׳מפעל כימיקלים׳, הם רואים בזה סוג של הישג, כאילו שאנחנו מייצרים כאן נשק כימי. זה בסך הכל מפעל צבע״, אומר אחד העובדים.ֿ
מדי סבב לחימה ברצועה, ארגוני הטרור מטווחים אותו עם פצצות מרגמה שלרוב נופלות בשטחים פתוחים. ב־2008 אחת מהן פגעה בשטח המפעל וגרמה למותו של עובד. אתמול בצהריים כבר התייצבו במקום נציגי מס רכוש ומהנדסים, ובמקביל גם שרת הכלכלה והתעשייה אורנה ברביבאי באה לבקר, להתרשם ולחזק את ידי העובדים והמנהלים. ״אנחנו בסדר בסך הכל״, מדווח אחד העובדים במפעל. ״היתה פגיעה של פצמ״ר במרלו״ג, היתה אש, אבל כולנו בריאים ושלמים וזה הכי חשוב. בשומר החומות בשנה שעברה חטפנו הרבה יותר חזק וקשה - בלי שהיו נפילות בתחומנו. זה היה חודש שלא יכולנו לעבוד בגלל המצב והיה קשה לא לספק תוצרת לשוק. זה כמו שמישהו נפצע קל בתאונה, אבל אף אחד לא רואה את 10 השנים הבאות שלו, כשהוא נכנס ויוצא מחדרי ניתוח בגלל הפציעה ה׳קלה׳ שלו כביכול״.
כ־50 מפעלים פועלים ביישובי עוטף עזה, רבים מהם מהווים מטרות לפצצות מרגמה. ״כל התעשייה ביישובי העוטף סובלת״, מספר אמיר הדס, יו״ר מרחב הדרום של התאחדות התעשיינים, הוא עצמו תושב קיבוץ אור הנר ובעלים של מפעל למיחזור צמיגים באזור התעשייה עמק שרה בבאר שבע. ״הדריכות של כולנו בשמיים. יש המון מתח, במפעלים התפוקה יורדת כי בחלק מהם פעילות הייצור מופרעת בגלל אזעקות ובאחרים קווי ייצור נעצרים. זה לא פשוט אבל מצד השני אנחנו די מורגלים למצבים כאלה״.
