פלא ש"הומו" זו הקללה הכי נפוצה בבתי הספר?
פלא ש"הומו" זו הקללה הכי נפוצה בבתי הספר?
ההקלטות שנחשפו לאחרונה עם האמירות המחפירות של מפכ"ל המשטרה, דני לוי, על כך ש"הומואים מגעילים אותו" מספרות סיפור הרבה יותר רחב. כבר שנים שהקהילה הגאה בכלל, והנוער הגאה בעיקר, סופגים אלימות, אפליה והדרה - בבית הספר, ברחוב וגם בהתבגרות עם ההגעה ללימודים גבוהים, בהשכרת דירה או בשוק העבודה. עוד לפני חוסר השוויון בפני החוק, המציאות היא לא בטוחה עבורנו ברמה הכי בסיסית ויום-יומית.
בשנה וחצי האחרונות הדיווחים על מקרים להט"בופוביים נמצאים בעלייה, ואין בזה שום דבר מקרי. כששרים וחברי כנסת מתבטאים באופן להט"בפובי (מעוז, פינדרוס ווסרלאוף, אם לציין רק כמה) ורוצים לאפשר אפליה של להט"ביות בחסות החוק (כמו שנרשם בהצהרותיה של סטרוק בשבוע בו הושבעה הממשלה הנוכחית), זה מאפשר לבני נוער להיות אלימים יותר ולמנהלי בתי ספר לא למהר להכניס אותנו לכיתות. אל מול תחושת חוסר הביטחון וההגנה מצד המוסדות שאמורים לתת לנו הגנה, שירותים ומענים - ההבנה שמשטרת ישראל מונהגת על ידי אדם שמתבטא באופן הזה היא עוד מכה קשה, אולי אחת יותר מדי.
לא נדרש הרבה בשביל להבין מה קורה לנוער שחי בסוד והסתרה, ובמקביל סופג אלימות והדרה. הנוער הזה יידחק עוד יותר לשוליים, יפסיק להגיע לבית הספר, ייתכן שגם ינשור לחלוטין מכל מסגרת לימודית ויצבור עוד ועור פערים ברמה הרגשית, החברתית והלימודית. מוכשרות, יצירתיים, חכמות ורגישים ככל שיהיו. הנוער הזה עשוי גם לא להתגייס לשירות צבאי או אזרחי ולא בהכרח להשתלב באקדמיה או בשוק התעסוקה. כל זאת רק על רקע הזהות הלהט"בית שלו - או יותר נכון להגיד - על רקע חוסר טיפול בלהט"בופוביה. כשלהט"בפוביה היא לא דבר שמסמן לנו גבול חברתי ברור, החברה היא לא בטוח לאף אחד. לא רק לנוער הגאה. מגיע לכל נער ונערה בישראל לדעת שדמם אינו הפקר ושהחיים שלהן לא שווים פחות. יש לנו את היכולת לייצר מציאות אחרת ועתיד טוב יותר לנוער הגאה ולכולנו, אבל זה לא יכול להיות עניין סקטוריאלי.
יום השנה לשבעה באוקטובר מתקרב כשעדיין יש לנו 101 חטופים וחטופות בעזה, מאות אלפי אנשים שעקורים מביתם, וביטויי אלימות שרק הולכים וגוברים, גם מצד המשטרה עצמה. במהלך השנה הזו, האמון שיש לנו במוסדות ממלכתיים הלך והתערער, כשלמעשה מה שנדרש לנו יותר מכל הוא תחושת ביטחון עמוקה ומלאה. ביטחון שמגיע לכולנו באופן שוויוני ובכל תחומי החיים. על כן, אמירות המפכ"ל לא מייצגות רק פגיעה בקהילה הגאה, הן מערערות את הביטחון החברתי של כולנו במוסדות שאמורים להגן עלינו. בנקודה הזו בזמן נדרשות לנו דמויות מבוגרות שיקחו אחריות, יבחרו בחיים של האזרחים והאזרחיות של ישראל באופן שוויוני ומלא ויחזקו את כל אותם יסודות שעליהם חייבת להיות מושתתת החברה הישראלית. אחריות מסוג זה מחייבת התנגדות לכל ביטוי של אלימות, אפליה, הדרה והפקרה.
יש לחברה שלנו אפשרות להשתקם ויש לנו יכולת לבנות לנוער ולכולנו עתיד בטוח, חופשי ושוויוני. אנחנו לא נתפשר על פחות מזה ואנחנו לא נדרוש את זה רק עבור עצמנו. אבל לעולם אנחנו לא נתנצל על מי שאנחנו, לא נחזור לארון ולא נספוג שום סוג של אלימות. לידיעת המפכ"ל והדרג המדיני כולו - אנחנו כאן ובכל מקום, חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית, ואין לנו תכנון לעזוב. פגישה או התנצלות היא לא מספיקה במקרה הזה. אנחנו רוצות ורוצים לראות מעשים - שינוי במדיניות ובחקיקה, השקעת משאבים במקום קיצוצים, מאבק בלתי מתפשר בלהט"בופוביה ומחוייבות מלאה לחינוך לסובלנות.
יוני אביטן הוא מנכ"ל משותף בארגון הנוער הגאה איגי
