פרשנותכלכלה במלכודת: לא רואים את האור בקצה מנהרת האינפלציה
פרשנות
כלכלה במלכודת: לא רואים את האור בקצה מנהרת האינפלציה
הנתונים הכלכליים בישראל כמו גם בארה"ב מסמנים שהעלאת הריבית מחר לא תהיה האחרונה; ההפיכה המשטרית שמובילה הממשלה מכניסה מאיץ נוסף למנועי האינפלציה - פיחות השקל מול הדולר; תקציב המדינה והסכמי השכר עלולים להצית אף הם ספירלת מחירים
כמה אירונית העובדה שהבטחת הבחירות שכיכבה בקמפיין של בנימין נתניהו היתה עצירת ההתייקרויות של החשמל והמים הביתיים, ודווקא שני הסעיפים האלו הם מחוללי האינפלציה העיקריים של מדד המחירים לצרכן הראשון של ממשלתו. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), האינפלציה עלתה בינואר ב־0.3%, והקפיצה את האינפלציה השנתית ל־5.4%, שיא חדש מאז אוקטובר 2008, הרחק מהגבול העליון של יעד יציבות המחירים שקבעה הממשלה - 3%.
1. שני שלישים מהאינפלציה בינואר 2023 - החודש הראשון המלא בו מכהנת ממשלת נתניהו ושר האוצר בצלאל סמוטריץ' - מקורו בזינוק של 8% במחירי החשמל. האם אפשר להאשים את ממשלת נתניהו באירוע? התשובה חיובית בחלקה, שכן מחיר החשמל אינו גזרת גורל והבטחות ראש הממשלה ושר האוצר על הפחתת העלייה במחיר מולאו רק בחלקן. אבל בעיקר הדבר מראה כמה צדק פואטי יש בכך שנתניהו רכב כל הדרך אל כס ראש הממשלה על שקר גס לפיו המדיניות הכלכלית הכושלת של ממשלת השינוי אחראית לזינוק באינפלציה. בעוד הגורם לכך בפועל היתה מלחמת אוקראינה שהזניקה את מחירי הסחורות והאנרגיה, לרבות הפחם שהוא גורם קריטי ליצירת חשמל בישראל.
יתרה מזו, נתוני החשבונות הלאומיים שפרסמה הלמ"ס ביום חמישי האחרון חשפו כי עליית מחירי הצריכה הפרטית בישראל היתה מבין הנמוכים ב־OECD: רק כ־4% לעומת 9.4% בממוצע במדינות המפותחות. עכשיו נתניהו יצטרך לתת דין וחשבון והמצב הרבה יותר מורכב מכמה סיבות. ראשית, האינפלציה הישראלית מזמן השתרשה עמוק בשירותים והתנתקה מהסיבות שגרמו להתפרצותה. לכן, העובדה שהאינפלציה (עליית המחירים) מתמתנת איננה מרגיעה: ההתמתנות היא בעיקר פרי תוצר של רגיעה במחירי המוצרים הסחירים (סחורות ומוצרים). מטרידות במיוחד הן ההתפתחויות בסעיפי הדיור השונים, למשל שכירות, שהם מחוללי אינפלציה מרכזיים ומסוכנים.
הלמ"ס עדכנה בשבוע שעבר את המשקל שיש לכל סעיף, והבשורה הגדולה והלא מפתיעה היא כי סעיף הדיור במדד כבר הגיע ל־26%. בשכר הדירה החודשי, עבור השוכרים אשר חידשו חוזה, נרשמה עליה של 4% ועבור השוכרים החדשים (תחלופת שוכר) העלייה הגיע ל־8%.
וזו לא תופעה חודשית: כאשר מסתכלים על הגרף של המרכיבים השונים של סעיף הדיור רואים עלייה לא חדה, אבל מתמשכת, עקבית ובלתי פוסקת שכבר הגיעה לכ־6.6% לעומת שיעור שנתי כמעט אפסי לפני כשנתיים וכ־3% לפני שנה. העובדה שלא ניכרת התמתנות בסעיף הדיור מטרידה את בנק ישראל שמבין שמדובר באינפלציה דביקה שיהיה קשה להיפטר ממנה.
2. כאשר מסתכלים מעבר לאוקיינוס, אל ארה"ב, כולם מוטרדים. האינפלציה הכללית של הכלכלה הגדולה ביותר בעולם היא עדיין 100 נקודות בסיס מעל ישראל - 6.4% לעומת 5.4% - אך ניתן להבין שאינפלציית הליבה, זו ללא מזון ודלקים קרובות למפגש. בארה"ב היא עומדת על 5.6% ובישראל היא נגעה ב־5%.
הבעיה הגדולה היא שהביקושים במשק חזקים מאוד. בפרסום על החשבונות הלאומיים חשפה הלמ"ס כי הצמיחה ב־2022 היתה עצומה ומבין הגבוהות ב־OECD, ועמדה על 6.5% לעומת 2.8% ממוצע בארגון (יותר מפי 2.3), כאשר הצריכה הפרטית בישראל גם גדלה הרבה יותר לעומת המערב (5.5% לעומת 3.6%). אז שנת 2023 הולכת להיות שונה בהרבה לעומת השנתיים שעברו אך עדיין יש "אפקט קצה" חזק שיוצר דחיפה של הצמיחה העוצמתית של השנתיים האחרונות, שנות ההתאוששות מהקורונה, אל תוך השנה הנוכחית. יתרה מזו, בנק ישראל מנתח את מקורות האינפלציה על בסיס חודשי ומה שרואים שם הוא כי צד הביקוש (רצון ויכולת הצרכן לצרוך) ולא צד ההיצע (מחירי התשומות כגון אנרגיה וחומרי גלם) - הוא עדיין הדומיננטי.
3. בינתיים, הפחתת יוקר המחיה עדיין אין, אך הבטחה להפיכה משפטית יש. והיא כבר גורמת לליבוי האינפלציה: רק ב־3 השבועות האחרונים, מאז שהתברר גודל הנזק למערכת המשפט מצד אחד, והנחישות, המהירות והדחיפות שמפגינה הממשלה בתוכניותיה נגד אותה מערכת - השקל נחלש בכ־5%.
אין כוח אינפלציוני גדול יותר מפיחות: אם מוצר עלה 100 דולר לפני חודש אז עבורו שילמנו 337 שקל. היום, אותו מוצר עולה 353 שקל - 5% התייקרות. בחודשים הקרובים אותו פיחות יתחיל לחלחל אל תוך המשק והוא יהפוך לאינפלציה. אגב, מדובר בפיחות "רע": הוא אינו נובע משינויים כלכליים בסיסיים כגון גידול ביבוא או התייקרות שלו, אלא מבריחת מטבע חוץ על רקע החששות של המשקיעים כי ישראל תהפוך למשטר פופוליסטי־אוטוריטרי בסגנון טורקיה והונגריה.
אזהרת ה־OECD בדבר השלכות הפגיעה בעצמאות המערכת המשפטית ובבמה שהם מכנים "האיזונים והבלמים המשפטיים" על השחיתות, על ההשקעות ועל הביצועים הכלכליים של המשק, היתה הראשונה של ארגון כלכלי בינלאומי חשוב. היא נחשפה באתר "כלכליסט" בסוף השבוע והוסיפה שמן למדורה. האירוע האינפלציוני המשמעותי השני הצפוי ב־2023, שמחוללת הממשלה הנוכחית במו ידיה הוא כמובן תקציב המדינה 2024-2023 ובבסיסו תוספת נומינאלית של כ־61 מיליארד שקל לשנתיים - סכום חסר תקדים.
הבעיה היותר גדולה איננה רק הסכום, אלא הייעוד: מדובר בתקציב עם תוספות משמעותיות להוצאה האזרחית השוטפת לרבות שני מרכיבים מאוד אינפלציוניים מטבעם: שכר וקצבאות. בפרק הקצבאות נכללים גם כרטיסי המזון של אריה דרעי (ש"ס) המהווה סוג של קצבה חדשה. המהלכים האלו ינתבו יותר ויותר משאבים למשקי בית עניים ומעמד הביניים אשר מבזבזים את רוב ההכנסות בצריכה הפרטית - מה שיגביר את אינפלציה. בהקשר הזה, הסכם המסגרת על השכר שצפוי להיחתם בחודשים הקרובים בין האוצר לבין ההסתדרות לגבי עובדי המגזר הציבורי, ילבה אף הוא את האינפלציה. באופן ישיר. אלא שבהסכם זה הסכנה היא גם לליבוי האינפלציה בדרך נוספת, עקיפה, שכן השכר במגזר הציבורי הופך להיות "תקן" לכל המשק והמעסיקים והמועסקים ממתינים לנוסחאות ולמספרים שיקבעו שם כדי להבין את היקף התוספת שיש לתת לכלל העובדים. הסכם שאינו אחראי עלול להצית ספירלה של שכר־מחירים שהיא מחוללת האינפלציה הגדולה והמרכזית בכל הכלכלות.
חשוב להזהיר ולהזכיר: התוספת הצפויה בתקציב איננה סוף פסוק כי היא לא כוללת את הדרישות של כל השותפות הקואליציוניות. כאשר הסכם השכר בין העובדים למדינה טרם נחתם. כלומר, היד עוד נטויה, לכן באוצר ובבנק ישראל מוטרדים מאוד כי בסופו של דבר המדיניות הפיסקאלית היא זו שתכריע את כיוונה של האינפלציה, ולפיכך גם את המדיניות המוניטארית - העלאות ריבית.
4. הסוגיה המרכזית כעת היא כיוונה של הריבית הבסיסית במשק. הבוקר החלו הסיכומים של דיוני הוועדה המוניטארית כאשר מחר אחרי הצהרים היא תדווח לציבור על הכרעתה לגבי גובה הריבית במשק שעומדת כעת על 3.75%. ברור לכלל השחקנים בשוק ההון כי הצמצום המוניטארי שהחל לפני כשנה טרם תם ונשלם. כפי שכתבנו ב"כלכליסט" לפני שבוע וחצי, התמונה המאקרו־כלכלית המסתמנת איננה מתיישבת עם התחזית הפנימית של חטיבת המחקר של בנק ישראל, לפיה עד סוף השנה הריבית תעמוד על 4%. כבר ברור שהריבית תהיה גבוהה יותר. השאלה היא כמה יותר. כאמור, אוסף הנתונים שהולכים ומצטברים רק דוחפים את המטוטלת לכיוון של המשך הצמצום המוניטארי: הלוואות יקרות יותר, משכנתאות יקרות יותר. ועוד לא דיברנו בכלל כמה זמן הריבית תישאר ברמות האלו לפני שההרחבה המוניטארית (הפחתות ריבית) תתחיל, אם בכלל.
גם המשנה לנגיד בנק ישראל, אנדרו אביר, רמז על כך לפני כמה שבועות. בהקשר הזה כדאי שוב להסתכל אל מעבר לאוקיינוס. גם בארה"ב הקולות של הנגידים מדברים על ריביות של מעל 5% (תחזית הפנימית של הפד) ויש אף כאלה שכבר רומזים על 5.4% כתחנה הבטוחה הבאה. כפי שהסביר פרופ' מישל סטרבצ'ינסקי בראיון פרישה שהעניק ל"כלכליסט" לפני שבוע: "אנחנו חיים בעולם של תנועות הון חופשיות. אם מישהו, למשל הפד, מעלה את הריבית בצורה משמעותית יותר, נעים אליו תנועות הון. כתוצאה מזה יש ייסוף שם ופיחות כאן. הפיחות גורם לאינפלציה וזה יגרום להעלאת ריבית כאן. אתה לא באמת יכול להתעלם ממה שכל האחרים עושים", הוא הסביר.
ואכן, חייבת להיות הלימה עם מה שקורה שם - כשהאינפלציה עדיין גבוהה מאוד ביחס ליעד (2%) והסוף לא נראה באופק. ההבדל המהותי יותר שנוצר בין ישראל לארה"ב הוא שוק העבודה: למרות שהנתונים מצביעים על ירידה מתמשכת שם, האבטלה בשפל של כל הזמנים וממשיכה לרדת. כאן לעומת זאת, נראה כי היא מרימה ראש על רקע הפגיעה בהייטק - קטר הצמיחה של המשק. לכן, נדמה כי הדילמה המוניטארית צפויה להתחדד ביתר שאת בישראל לעומת בארה"ב. העבודה שצפויה כאן בשנה הקרובה עבור נגיד בנק ישראל אמיר ירון שמסיים קדנציה - נראית מורכבת יותר מאשר לעמיתו האמריקאי ג'רום פאוול.
