התקן אירופי, הברדק ישראלי: רפורמת "מה שטוב לאירופה" שוב רוככה
התקן אירופי, הברדק ישראלי: רפורמת "מה שטוב לאירופה" שוב רוככה
ככל שמנסים משרדי האוצר והכלכלה לקדם את רפורמת "מה שטוב לאירופה טוב לישראל" כך מתגלה הבלגן סביבה: הייעוץ המשפטי חשף כי נכון לעכשיו לא נעשה בכלל מיפוי של אילו הוראות חוק סותרות אותה ואיזה תקנים ישראליים יבוטלו
שני קשיים משמעותיים התגלו ברפורמת "מה שטוב לאירופה טוב לישראל" במהלך הדיונים בוועדת הכלכלה אתמול. הרפורמה, תוכנית הדגל של שר הכלכלה ניר ברקת, נועדה להסיר חסמי יבוא ולהוריד את יוקר המחיה על ידי יבוא מוצרים על בסיס התקינה האירופית כדי לקצר אישורי יבוא ולהגביר תחרות.
הקושי הראשון היה שהתברר כי רק חלק מההנחיות (דירקטיבות) האירופאיות מאומצות, והמשמעות היא שיהיו מאות תקנים ישראלים שיישארו בתוקף ויחסמו יבוא. הקושי השני היה שהתברר כי גם אימוץ ההנחיות האירופאיות לא תמיד עוזר, כי יש לא מעט מקרים שבהם יש הוראת חוק אחרת שמונעת את יבוא המוצר.
כך לדוגמה במה שקשור לייבוא מזגנים, גם אם יבוטל תקן המזגנים, הרי שתקנות למניעת מפגעים מחייבות כי "ההספק הקולי יהיה כפוף למפורט בתקן 994". הקשיים הללו נחשפו על ידי ארגוני חברה אזרחית שפנו למשרדי ממשלה ולתקשורת. ואכן ועדת הכלכלה החליטה כי היא לא תקדם את הרפורמה ללא תיקון משמעותי של שני הקשיים הללו.
אמש, הודיע בסיפוק יו"ר ועדת הכלכלה, ח"כ דוד ביטן כי "הפעם אחזנו את השוק בקרניו - מקווה שזה גם יוריד מחירים". גם שר הכלכלה ניר ברקת אמר כי "ההצעה היא על דעת כולם - ככל שנעביר את ההצעה מהר יותר הציבור ייהנה מהר יותר". הסיפוק של הפוליטיקאים והפקידים אינו מופרך, ועדת הכלכלה הצליחה להשיג הסכמות בנוגע לשתי הסוגיות הללו, הסכמות שיש מקום לשער כי הם יביאו לפתרון שני הקשיים הללו - אימוץ כלל ההנחיות, והתגברות על חקיקה סותרת - אך עם זאת, כשצוללים לפרטים הפתרונות לשתי הסוגיות סובלים מאותו הקושי, הסתמכות יתר על המוטיביציה והיכולות הירודות של השרים ומשרדי הממשלה.
שלושה חודשים הם נצח
בנוגע לסוגיה הראשונה, אימוץ ההנחיות, השתכנעו חברי הוועדה כי משרד הכלכלה נמצא בשלב שבו הוא עדיין לא יודע איזה הנחיות יש לאמץ בשביל להחליף את כלל התקנים הישראלים המחייבים. ולכן, מעבר למספר הנחיות נוספות שהוספו במהלך הדיונים כמו "דירקטיבה לפריטי קרמיקה הבאים במגע עם מוצרי מזון", הרי שהסתפקו בתוספת המחייבת את שר הכלכלה לאמץ את יתר ההנחיות בתוך שלושה חודשים מתוקף כניסת החוק. לפי החוק, השר מחויב להביא את כל ההנחיות הנדרשות בכדי שלא יהיו מוצרים שהיבוא שלהם יהיה תלוי בתקן ישראלי רשמי.
בשלב זה, תיקון חקיקה זה נראה מספיק, הרי השר ניר ברקת מחויב לרפורמת "מה שטוב באירופה טוב בישראל", אך בפוליטיקה הישראלית שלושה חודשים הם נצח, ועד אז האינטרסים, השרים, והשחקנים יכולים להשתנות. או במילים אחרות: החוק הנוכחי לא כולל מנגנון תחולה אוטומטי של ההנחיות הנוספות, והוא איננו כולל סנקציה כלשהי לאי־אימוץ ההנחיות הנוספות. ולכן, יש סיכוי שאימוץ ההנחיות הנוספות יימרח, וכל מי שמכיר מנגנוני יישום ממשלתיים יודע שמדובר בסיכוי גבוה בהרבה מאפס.
הבעיה הזו, אך באופן מטריד ומעורר מחלוקת, התעוררה סביב הסוגיה השנייה, סוגיית הסתירות בין התקינה האירופאית לבין פרטי החקיקה שמצויים בחוק הישראלי. ההצעה המקורית של האוצר היתה להכניס ל"חוק התקנים" סעיף כללי שקובע כי "התקינה האירופאית גוברת ומבטלת כל חוק אחר שעומד בסתירה אליו". הניסוח הזה מצא את עצמו אפילו לתוך החלטת ממשלה - החלטת ממשלה חדשה שנדרשה בשל הערות הייעוץ המשפטי - שקבעה כי "בכל מקום שבו מופיעה באותו חיקוק הוראה המגבילה את האפשרות לפי אסדרה אירופאית מאומצת בתוקף, יקראו את החיקוק כך שבנוסף להוראה המופיעה באותו חיקוק יהיה ניתן לפעול לפי אסדרה אירופאית". אלא שהמשפטנים קמו על רגליהם ואמרו שזה בלתי אפשרי.
ההתנגדות היתה בישיבת הממשלה, אך אחר כך גם בוועדת הכלכלה. הטענה של המשפטנים היתה פשוטה, מי שניסח זאת טוב היה עו"ד איתי עצמון, היועץ המשפטי של ועדת הכלכלה, "משמעות ההצעה להפוך את חוק התקנים לחוק יסוד חוק־על שגובר על כל חקיקה ראשית וחקיקת משנה והנושא הזה לא מתאים לחקיקת חוקי יסוד".
אבל יש גם דרך בסיסית יותר לתקוף את התיקון המוצע, לא הגיוני שמדינה תחליט שהיא מבטלת שורה של עשרות הוראות ודברי חקיקה בלי שהיא יודעת מה בדיוק היא מבטלת. שכן, האירוניה היא, שנכון לעכשיו אין בכלל מיפוי של הוראות החוק שמפנות באופן ישיר לתקנים העומדים בניגוד לתקן אירופי.
מנגנון האישור תלוי בשר הכלכלה
למעשה, גם במשרד האוצר ובסביבת שר הכלכלה שכל העת מנסים לקדם את הרפורמה הבינו שהאתגר המשפטי הוא רציני. דומה שההבנה לא היתה רק משפטית, אלא גם מקצועית. כדאי לבדוק איזה תקנות וחוקים אנחנו בדיוק מבטלים. ולכן, הפשרה שהתקבלה היא כדלהלן, והיא מורכבת למדי. בשלב הראשון, כל משרדי הממשלה יצטרכו להעביר תוך 4 חודשים מפרסום החוק את רשימת החוקים והתקנות שבהם יש התייחסות לתקן הישראלי (ואז המשמעות היא שלא ניתן להסתמך על זו האירופאית). בשלב השני, שר הכלכלה יפנה לשר הרלבנטי ויבקש ממנו לבדוק האם יש סתירה בין התקן הישראלי לזה האירופאי, ואם כן לתקן את הסתירה בחוק או לפנות לוועדת חריגים תוך תשעה חודשים.
בשלב השלישי, או שהוא מתקן את החוק או שהוא פונה לוועדת חריגים, שנותנת לו עוד 45 יום. בשלב הרביעי, אם ועדת החריגים החליטה שלא לאשר לו את ההחרגה, הוא יכול לערער לממשלה בתוך 30 יום. בשלב החמישי, לממשלה יש 30 יום להחליט בבקשה, ואם הממשלה דחתה את בקשתו, יש לו 120 יום לתקן את הסתירה בחקיקה. ואם השר העקשן, מחליט גם כעת לא לתקן את הסתירה בחקיקה, הרי ששר הכלכלה יוכל להוציא צו שמאפשר לגבור על החקיקה הסותרת הזו.
מכיוון שהתהליך הוא מורכב, וגם לא חשוב לפרטיו, כדאי לשים לב לשתי נקודות. ראשית, כל המנגנון תלוי ברצונו של שר הכלכלה. אם אנחנו נמצאים בעולם שבו שר הכלכלה עצל או לא מעוניין בהטמעת התקינה האירופאית, הרי שהוא לא יכה על קודקוד שריו. שנית, ההליכים כאן הם ארוכים מאוד, מהרגע ששר הכלכלה פונה, השר יכול למרוח את ההליך כ־15 וחצי חודשים. מריחת זמן היא פעמים רבות דרך למסמוס ההליך כולו. במילים אחרות, ריבוי השלבים והעובדה שיש כאן צורך הן ברצון של שר הכלכלה והן ברצון של השר הממונה, הופכת את הסבירות לכך שהסתירות הללו לא ייפתרו לגבוהה למדי. נדגיש שוב, אם יהיה רצון טוב, הסתירות ייפתרו במהירות, ולשר יש כלים גם ללחוץ על הפקידים במשרדו שפחות פתוחים לשינוי, אך אפשרויות המסמוס הן רחבות.
דבר נוסף שהפשרה כללה, זה ויתור על היכולת לאכוף על שרים תיקוני חקיקה בחקיקה ראשית. לפי מיפוי ראשוני שהוצג בוועדה יש 12 חוקים שמפנים לתקנים ישראלים, בהם חוקים מרכזיים כמו חוק החשמל, חוק החומרים המסוכנים, וחוק התכנון והבנייה. לגבי חקיקה ראשית לא נמצא מתווה בסיסי שיוצר מנגנון חוקי - גם אם ניתן למריחה ולטרפוד - שיפעיל לחץ על השרים לתקן חקיקה ראשית שסותרת תקנים.
בשורה התחתונה: ייתכן שאין פתרון משפטי טוב לסוגיה זו, אך בסופו של דבר מדובר ברשלנות ממשלתית שלא טרחה עד כה למפות את הרגולציה הפנימית שלה ופעריה לעומת הרגולציה האירופאית.
