דעהלא צריך לחכות לרעידת האדמה הבאה
דעה
לא צריך לחכות לרעידת האדמה הבאה
אם לא תהיה תוכנית אמיתית שתטפל במבנים ותיקים, רבים מהם יקרסו בעת רעידת אדמה. למרות זאת, המדינה בחרה במשך השנים לתת לאזרחים לנהל את המשבר הזה בעצמם
יכול להיות שהמטרה העיקרית של אותן התוכניות לחיזוק מבנים ישנים שנבנו לפני 1980 כבר נשכחה, והיא חיזוקם של המבנים מרעידות אדמה קשות.
הסטטיסטיקה בעניין זה היא אינה לטובתנו כאשר אחת למאה שנים מתרחשת רעידת אדמה משמעותית באזורנו. הקטלנית ביותר שהורגשה בארץ התרחשה ביולי 1927, וגרמה ל285 הרוגים ו-940 פצועים בישראל ובעבר הירדן.
ולמרות שמידע זה אינו חסוי, וצפיפות האוכלוסין וכמות המבנים הישנים שאינם יעמדו ברעידת האדמה הבאה שתתרחש גם כן ידועה לכל, נראה כי המדינה בחרה במשך השנים, לתת לאזרחים לנהל את המשבר הזה שעלול להביא לקטסטרופה.
ואנחנו כבר שכחנו שחיזוק המבנים או הריסה לצורך בנייה מחדש בתקן המחייב, היא אינה רק לשם הקמת ממ"ד, מעלית ושיפור איכות החיים, אלא לפני הכל ליכולת להתמודד עם רעש אדמה בינוני או אפילו חזק.
מכיוון שמדובר פה בביטחון האישי שהמדינה צריכה לספק לכל אזרח, תמוה בעיני מדוע דווקא במקרה הזה בחרה המדינה להפריט את התחום כולו, וכתוצאה מכך בעצם הפכה את בעלי הדירות ל"יזמים קטנים" המנהלים פרויקט נדל"ני מבלי שיש להם את האמצעים או הידע לכך.
כתוצאה מהעברת האחריות לאזרחים על ידי המדינה במהלך השנים, עבר הנושא הכלכלי להיות המרכיב החשוב והיחידי המבטיח את ביטחון התושבים. קרקע במרכז הארץ שווה הרבה יותר מאשר בפריפריה, ועל כן דווקא באזורים מבוססים יותר הכדאיות הכלכלית מאפשרת את קיום העסקאות, ובאזורים המועדים יותר לסכנה בשל סמיכותם לקו השבר הסורי-אפריקאי, כדוגמת בית שאן או טבריה, יש פחות סיכויים ליישום התכנית מכיוון שאין רווחיות מינימום של 18% לקיומה של העסקה וקבלת מימון מהבנק.
ההפסד כאן הוא כפול ומכופל – האזורים בהם יש צורך דחוף בטיפול בסוגיה נשארים ללא מענה. עם זאת, גם אזורי הביקוש כדוגמת העיר תל אביב, קודמו תוכניות בניין עיר כמו תוכנית רובע 3 שמחליפות את זכויות התמ"א ויוצרות זכויות בנייה מעטות, ובשל כך גם שם הכדאיות הכלכלית ומיעוט הזכויות, מאפשרות ברוב המקרים רק חיזוק לבניינים ולא הריסה ובנייה מחדש, ובניינים רבים בכל רחבי העיר נשארים מתפוררים בלי ממ"ד ומעלית ולא מוכנים לחירום של רעש אדמה.
צריך להבין שמי שהרוויחה מתוכנית התמ"א היא המדינה, באמצעות גביית מסים כמו מע"מ, מס רכישה, מס שבח, מס הכנסה ועוד, ואילו הרשויות המקומיות, אינן הרוויחו את היטלי ההשבחה אך באותה השעה צריכות לספק ליותר תושבים בתחומן את השירותים כמו חינוך, בריאות, רווחה ותשתיות.
בדו"ח מבקר המדינה שבדק את סוגיית המוכנות לרעידות אדמה בשנת 2018, כתב המבקר הקודם שפירא כי על פי מומחים "התרחשותה של רעידת אדמה חזקה, על כל השלכותיה הקשות היא כמעט ודאית. השפעתה על אזורים שונים במדינה תהיה עצומה", עוד בדו"ח נכתב כי "באזורי הפריפריה, הקרובים לקווי הבקע המועדים לרעידות אדמה ולנזקים כבדים בעטיין, תמ"א 38 כמעט שאינה מיושמת. בהיעדר תמריץ, ספק אם במתכונת הנוכחית יחוזקו מבנים אלה בעתיד בידי גורם כלשהו, פרטי או ממשלתי".
כעת, כשאנחנו בנקודה קריטית לקראת תום תמ"א 38, וללא תוכנית שתהווה תחליף בינתיים, על המדינה לשאול את עצמה היכן היא רוצה להיות ביום הדין? כשהנושא שלנגד עינינו הוא חיי אדם ואובדן רכוש. אני סבורה שעל מקבלי ההחלטות לקחת אחריות ולייצר פלטפורמה שבה המדינה לוקחת את כל הפרויקט הזה על גבה, או לשפות באמצעות הטבות מיסוי ועידוד השקעות באותן המקומות שצריך לחזק את המבנים. כך או אחרת, ממשלת ישראל חייבת להקצות משאבים באופן דחוף לטיפול בסוגייה ולא להותיר אותנו כצאן לטבח באסון הבא שעתיד להתרחש עלינו.
אורית פנחס היא מבעלי משרד אדריכלות ויזמות "ארכוד" ומרצה בכירה בבית הספר לאדריכלות באוניברסיטת ת"א
